נינה סימון - האמנית שנתנה את הקול
מה לא נאמר כבר על נינה סימון? גאונה, אמנית נשמה, זמרת ומבצעת עתירת תשוקה וכאב, מוחצנת, משפיעה. ובכן, הכל נכון ועל שיריה ותקליטיה כבר נכתב כה הרבה. אנחנו רוצים, כציון יום מותה (ב-21 באפריל 2003) לקחת אתכם לזמנים שהיא הייתה חיה ביותר – בפעם הראשונה על הבמות בישראל
בסוף שנת 1977 הגיעה הכוהנת הגדולה להופעות בישראל. הקהל הישראלי התכונן היטב לבואה. הסיפורים עליה, כמי שמכריחה את הקהל בהופעותיה לחוש את המוסיקה, בהחלט סיקרנו. עם הגעתה סיפקה סימון כאב ראש לא קטן למארגנים כשסירבה לדבר עם עיתונאים, שינתה את רצונותיה מדקה לדקה ואף איימה לבטל הופעה ולטוס מכאן. במסיבה שנערכה לכבודה, במלון אכדיה בתל אביב, הגיעו גם רבקה רז, תיקי דיין, שלמה ארצי, דודו טופז ויוסי בנאי. כולם רצו שם לחוות את סימון וגם לדעת האם מדובר בסיפורים מצוצים עליה או האמת לאמיתה.
סימון הגיעה לאולם, באיחור ניכר מאד, וכולם עצרו את נשימתם בזמן שהיא חלפה בין השולחנות. תיקי שרה לה שיר בערבית ושלמה ארצי שר לה את “יצאנו אט”. זאת עד שהתיישבה מול הפסנתר והחלה לנגן. הנוכחים התענגו ולאחר מכן כלת השמחה אף השתכרה כהוגן מהאלכוהול שזרם שם כמים. רבקה רז שרה שיר מהמחזה “שיער”, כשסימון מלווה אותה בפסנתר. אחר כך היא ניגנה גם כשהמוסיקאי בני נגיר והשחקן דודו זר מנגנים איתה והמסיבה הזו הוקלטה על ידי גלי צה”ל ואף שודרה כחודשיים לאחר מכן. הנוכחים הודו למזלם הגדול שהיו שם.
לבלות את חג המולד בישראל לפני הופעת סילבסטר בירושלים “היה בדיוק מה שהייתי צריכה”, אמרה סימון, “כדי ללכת לארץ הקודש, ליצור קשר עם עצמי ועם אלוהים”. אבל לג’רוזלם פוסט היא אמרה שלא אהבה את בית לחם, שהפכה מסחרית מדי לטעמה.
המופע הראשון נערך בבנייני האומה בירושלים. כשהיא בשמלה שחורה וחולצה לבנה היא שרה שירים של בוב דילן, פול אנקה (MY WAY) וג’ניס איאן ובין לבין העירה הערות על רעשי רקע מהקהל. “קדימה”, היא צעקה מהבמה, “יש לכם אלפיים שנות רוח איתכם!” אבל זה לא הצליח להשיג את האפקט הרצוי והיא הפסיקה לנסות. עם זאת, עד שהערב הסתיים, המעריצים שלה שכחו את הטעם המקולקל והשליכו לעברה זרי פרחים. כמה מיהרו לבמה ללחיצת יד, ומעריץ אחד אפילו הושיט לה בקבוק משקה חריף. הכל הוכחה לכך שאפילו לבדה, סימון עדיין יכלה לרגש. המופע הסתיים בהצלחה גדולה למרות שהיו טענות שהיא בחרה לשיר שירים בנאליים וגם משיריה החשובים היא שרה, אך רק בגלל שידעה שהקהל הישראלי רוצה אותם. היו אלו רגעים אחרונים של שנת 1977 לפני שמתחילה שנה חדשה.
בערב הראשון של 1978 הופיעה סימון בהיכל התרבות בתל אביב. היא ניגנה ומיגנטה את הנוכחים שהבינו כי זו חוויה לכל החיים. על הבמה היא עברה באופן תזזיתי ממצב רוח אחד לאחר, כשאצבעותיה נעו במיומנות נדירה על הקלידים של פסנתר הכנף. עם סיום המופע נערכה חגיגה צנועה לכבודה מאחורי הקלעים עם כוסות שמפניה ועם אמנים שביקשו להודות לה, ביניהם מתי כספי, רבקה מיכאלי, יוסי בנאי, שלמה ארצי, יונה אליאן, ששי קשת ואסתר עופרים.
סימון, שהעבירה את הזמן במלון אכדיה, ביקשה גם להיות בבריכת המלון ועם בגד ים לגופה בשילוב הקור העז של דצמבר – היא מיהרה לחטוף הצטננות ורופא הוזעק לחדרה.
בזמן ביקורה של סימון בארץ מיהרה חברת התקליטים, אר.סי.איי – איסטרוניקס, להוציא את התקליט SONG OF THE POETS בו ביצעה שירים של בוב דילן וג’ורג’ האריסון.
ועדיין, למרות ביקורה המרשים אז של נינה סימון – התקשורת המקומית התלהבה אף יותר מאורח אחר שהגיע ממש באותם ימים, ריצ’י הייבנס (כן, ההוא שפתח בשנת 1969 את פסטיבל וודסטוק). מיד לאחר מכן, נינה סימון נכנסה לשנה קשה, עם שתי הופעות בלבד במהלכה ועם חשבונות גבוהים ביותר לשלם ממס ההכנסה. בשנת 1978 ידעה סימון שיש לה בעיות כסף, ולא רק היעדר כספים כדי לכסות את צרכיה האישיים אך עניינים חמורים יותר הכרוכים במסים. החשש מפני פעולה של ממשלת ארה”ב נגדה היה אחד מהסיבות לכך שתקליטה, “בולטימור” הוקלט דווקא בבריסל מאשר ניו יורק. אז היא פגשה את ווינפרד גיבסון, שהזמין אותה לבוא ללונדון, שם הבטיח לספק לינה ולעבוד על הקריירה שלה – עבורה זו הייתה גם בריחה וגם הצלה. היא סמכה עליו אבל הבהירה שמדובר בקשר עסקי בלבד. הדברים בקושי הסתדרו כפי שקיוותה. לא רק שגיבסון נכשל לעשות את הדברים שהוא הבטיח, הוא היכה אותה כשהיא העזה לשאול אותו על התוכניות שלו ואף גרם לה לאבד הכרה. כשחזרה להכרה, במאמץ רב ביקשה מהנהלת המלון להזמין משטרה אך נענתה בסירוב.
אז היא הושיטה יד לבקבוק כדורי שינה ובלעה 35 כדורים. למזלה, מישהו חזר לחדר שלה, מצא אותה, והביא אותה לבית החולים. דובר בית החולים התחמק מהעיתונאים: “אנחנו לא מוכנים לומר מה אופי מחלתה. הצוות הרפואי מרגיש שהיא צריכה הרבה מנוחה”. למרות מצבה הבריאותי הרעוע, סימון הסכימה לעשות קונצרט סולו ביולי 1978 ברויאל אלברט הול תמורת 2,000 דולר. ההליכה המהוססת שלה לבמה, קצת אחרי שמונה בערב, סימנה שמשהו אינו כשורה. ליד הפסנתר היא דיברה באופן לא ברור, כשבמהרה התברר שמצבה חמור יותר מסתם עייפות.
היא ניגנה כמה שירים, כשהיא מתפתלת ואז היא קמה מהפסנתר ויצאה מהבמה. היא חזרה כמעט מיד, בסיוע מישהי שעמדה בצד הבמה. היא התיישבה מול הפסנתר וניגנה עוד קצת, הפעם, באופן מובהק, מנגינות קודרות ואז היא עזבה שוב, מתעלמת ממחיאות הכפיים הרמות. בינתיים קפצו שני מעריצים על הבמה והשאירו פתקים ליד הפסנתר. כשסימון חזרה, היא קראה אותם, זרקה אחד הצידה, ואז לאחר שקראה את השני, ובו המילים “את בסדר?” ביקשה היא להביא אליה את הכותב. האדם עלה לבמה ושניהם שילבו ידיים.
אז היא החלה לעזוב את הבמה שוב כשאנשים בקהל מיהרו קדימה. אישה אחת תפסה את המיקרופון וצעקה “נשים נגד אונס”. סימון חזרה לבמה ואמרה, “כישרון הוא נטל לא שמחה”. אז היא ביקשה מכל אלו שחשבו את עצמם חברים שלה לרשום את שמותיהם וכתובותיהם ולהשאיר אותם עם האמרגן שלה. אבל היא לא סיימה. “אני לא מהכוכב הזה”, היא אמרה. “אני לא כמוכם”, ניגנה שיר אחרון (I PUT A SPELL ON YOU) ואז היא עזבה את הבמה סופית. רבים תהו אז, מה קרה לך, נינה סימון?
