תקליטים ישראליים שנשכחו מהאייטיז
“פסוליה – הלך עוד שבוע!”… על תקליטים ותקליטונים ישראליים שהיו ונשכחו מהאייטיז. אז בואו נגלה כמה מהם ואת הסיפורים שמאחוריהם
הנרי בראטר - הלו... הלו מאדאם לרואה
נ ממקסי-סינגל ששיגע מדינה שלמה, בסוף שנת 1984. “הלו… הלו מאדאם לרואה”, שר הנרי בראטר בקול שנשמע כגרסה הישראלית-עדכנית של ז’ו דאסן. לבראטר כבר היה אז תיק עבודות מוזיקלי מרשים שהביא מצרפת, כמו גם להיטים שהלחין לאחרים (“שירו שיר אמן”, “מוזיקה נשארת”,”תפילה” ועוד). יחד עמו ניגנו בלהיט החד-פעמי הזה הבסיסט מיקי שביב, המתופף ז’אן פול זימבריס (שניהם מלהקת טנגו), הגיטריסט גרי אקשטיין והקלידן דריו מלכי. הסינגל הזה יצא כתקליט בצבע צהוב שבהחלט משך את העין. השיר, בגרסתו הצרפתית, כבר הצליח בצרפת וכל שנותר היה רק להקליט את השירה בעברית ובחודשי החורף ההם, הלהיט הזה חימם היטב את המצעדים. בצד השני של הסינגל הזה נמצא שיר שבראטר כתב עם דורי בן זאב,”לא יודע”. אבל מה שאנו כן יודעים זה שאותה מאדאם לרואה הפכה, ולו לרגע אחד, את רחוב דיזנגוף לשאנז אליזה.
יגאל דה בוטון - נקודת רוק
בתחילת 1984 יצא תקליט שמיד משך עיניים בגלל עטיפתו. הפעם מדובר ב”נקודת רוק” של יגאל דה בוטון. הבחור הצטלם לעטיפה כשהוא עירום כביום היוולדו וכאקט שיווקי הוא הלך ברחוב דיזנגוף, כשרק מעיל גשם ארוך לגופו ומדי פעם פתח אותו לעוברים והשבים, שגילו שאת אזור חלציו מכסה רק אותה עטיפה. דה בוטון הפיק את התקליט בעצמו וגם מימן את הכנתו. היה לו חשוב להגשים את עצמו, אחרי פרנסה משירה בבתי מלון וסיפור חיים לא פשוט (אח חולה נפש שהתאבד בקפיצה לגלגלי רכבת נוסעת). אבל חברות התקליטים לא מיהרו להחתים אותו. כל הקלטה ששלח להן, הוחזרה מבלי שמצאה שם אוזן קשבת. התקליט יצא, דה בוטון הונצח בעטיפה עם חברתו מדלן, אך המוזיקה שבפנים מעטים שמעו.
קילר הלוהטת - דופקים את הלבנים
תקליט נוסף שמשך עיניים היה זה של להקת הרוק החיפאית, קילר הלוהטת. שמו הוא “דופקים את הלבנים” ובעטיפתו נראה עכוזו החשוף של זמר הלהקה, יורם מארק רייק. הלהקה הוקמה עוד בשנת 1976, כשבאנגליה החל לפעול זרם הפאנק שהשפיע עליה מאד. עד כדי כך שמארק רייך ניגן בגיטרה ובה רק מיתר אחד! בהמשך הקליטה הלהקה את “חיפה נשרפת”, שהפך ללהיט חיפאי. לאחר שירות צבאי התאחד ההרכב מחדש, בתוספת הבסיסטית מוניקה סקס, שהיו הופעות שפוצצו בגלל מעריצים שרצו להתקרב אליה יותר מדי. למרות הרצון להתנער מתווית הפאנק, הקהל לא הניח ודרש לשמוע את “מונגולואיד” בעוד הם רצו לנגן שירים כמו “אני רוצה להיות ראש הממשלה”. מוניקה סקס נכנסה להריון ועזבה, והשאר ניסו את כוחם בלהקה אחרת, “ונוס”, אך חזרה לפעול כקילר הלוהטת ובאוקטובר 1983 הקליטה בטריטון את התקליט שלה.
שמוליק צ'יזיק - אף אחד לא מזיל דמעה
שמוליק צ’יזיק היה ידוע מזה שנים כתמלילן שעבד בהצלחה עם אריאל זילבר (“רוצי שמוליק”? – כן, זה הוא, שגם רצה להיות חבר של קבע בחברה להגנת הטבע) ויגאל בשן (“סיון”) כשבסוף 1984 יצא תקליטון חד פעמי שלו, בקדמת הבמה. ולא רק זה – השיר שבו, “אף אחד לא מזיל דמעה”, אף הפך ללהיט מפתיע. צ’יזיק לא היה אז ילד. כבר מלאו לו 39 ואת פרנסתו היומית מצא לא בכתיבת שירים כי אם בעבודה במזנון כריכים. הוא רצה כבר זמן רב לעשות את הצעד, להוציא תקליט בשמו, אך הלבטים היו רבים, עד שקפץ למים, בהפקתו של יהודה עדר, ויצא עם השיר הנ”ל ועם “מישהו אוהב אותך”. הנגנים בהפקה הזו היו מהשמנת הישראלית אז; עדר בגיטרות, אלון הלל בתופים, אלון אולארצ’יק ואיתן גידרון בבס ומשה לוי בקלידים. את קולות הרקע שרו יהודית רביץ ומזי כהן. את הכסף להפקה קיבל צ’יזיק ממקור לא ידוע מחו”ל. התקליטון הזה הפך לתקליטון העברי הראשון שיצא בישראל, בגל התקליטונים המחודש.
עובד - גגות אדומים
נו, מה אומר לכם השם “עובד”? למבוגרים בעלי הזכרון החד זה אומר בעיקר הרבה ברווזים מגעגעים שהתרוצצו במצעד הפזמונים של סוף 1983 והקפיצו ילדים כמבוגרים. “ברווזים ברווזים בואו הביתה – לא רוצים – בואו לאכול – לא רוצים – בואו לשתות – לא רוצים – טוב, הזאב יטרוף אותכם – לא פוחדים”. עם השלאגר הזה יצא עובד בתקליט שלם ושמו “גגות אדומים”. בינתיים הוא עבד במסעדה בכרם התימנים, כשמשם “נזלו כטחינה” לתקליט גם שירים כמו “אני חוזר לכרם” ו”פיתות חמות”. בזמנו הוא הסביר ששם התקליט, שיצא לדרך הפקה אחרי ששלמה ארצי שמע הקלטה והמליץ עליה לחברת הד ארצי, פירושו כך; גגות זה כיסוי ואדום זה חום ואהבה. את כל התקליט עיבד הקלידן משה לוי, מלבד “ברווזים” שנעשה בידיו של קובי רכט. עובד קיוה שהצלחת התקליט תאפשר לו הפקת תקליט שני, אך המכירות לא היו גבוהות ותקליט שני לא יצא במהרה ממנו.
אריק רודיך - סטאללה
בפברואר 1982 יצא תקליט עם מוזיקה אחרת. מה זאת אומרת, אחרת? ובכן, לתקליט קוראים “סטאללה” ויצר אותו אריק רודיך, שהביא בשורה מסונטזת לשוק התקליטים הישראלי. אחרי הכל, שם התקליט פירושו שכרון חושים וכשרודיך עבד עליו באולפן, ניגש אליו אדם ואמר לו שהמוזיקה נשמעת כסוטול של סמים. רודיך הבין שיש פה אווירה, אך בחר בשם שלא יביא עמו צרות. בתקליט יש, פה ושם, שירה עם מילים שנכתבו עלל ידי רובי שול, חבר של רודיך מילדות. למרות שמדובר פה במוזיקת סינטיסייזרים, ההפקה האולפנית לא הייתה קלה וזולה. רודיך שאב שעות רבות באולפן, בגלל הצורך שלו להעלות עוד ועוד צלילים ממכשיריו משני התדרים. את התקליט הוא הקדיש לגוסטה שפיגל, שהייתה החברה הקרובה ביותר של סבתו ואף העניקה לרודיך את הפסנתר החשמלי הראשון שלו. היא מתה מסרטן כארבע שנים לפני הפקת התקליט.
דוד שושי - שושי באגף שבע
רוצים לדעת איך להכין פסולייה? עם השיר על המאכל הזה הטריף האסיר, דוד שושי, את הציבור. כולם שרו: “פסוליה – זה יום מנוחה. פסוליה – לכל ידוע. פסוליה, לי ולך. פסוליה – הלך עוד שבוע”. והנה, לפי שושי, הוראות ההכנה. כולם לשיר: “לחם שחור, דיסה דלילה, מרק צח, ביצה קשה. והעיקר … פסוליה”.
התקליט שלו, בו הזדהה הבחור כשושי באגף 7, הוקלט בכלא בבאר שבע ויצא בשנת 1981. מגיל צעיר היה שושי עבריין ותיקים בעוון פריצות וגניבות נפתחו נגדו למכביר. כשהשתחרר מהכלא, באופן זמני, ועבד כזמר באילת, הוא פגש את המפיק דודו אלהרר והדליק אותו על הרעיון להקליט שירי חוויות שלו מהכלא. אלהרר כתב את המילים לפי הסיפורים, חנן יובל הלחין אותן וזה הוקלט בכלא כששושי שר ואסירים אחרים שם משמשים כמקהלה. אלהרר ויובל היו בטוחים ששושי היה אדם בודד, עד שהוא מת, באוקטובר 1981, מבליעת יותר מדי כדורי אדולן שהובילו להתקף לב. בהלווייתו גילו המפיק והמלחין לתדהמתם שהייתה לו משפחה גדולה ושהוא למעשה עבד עליהם. הרי השניים השקיעו כסף רב מכיסם לשכירת דירה יפה לשושי, עם צאתו מהכלא, בחושבם כי הוא זקוק לתמיכתם. הם השקיעו בתקווה להמשיך ליצור עם הפוטנציאל הזה, שלפתע מת להם. בסופו של דבר, התקליט לא נמכר והפסולייה? היא התייבשה בצלחת.
מיסטר הרי - אל תשכחי אותנו
בשנת 1980 צץ לפתע בשטח שם שרבים תהו מי עומד מאחוריו – מיסטר הרי, שהצטלם בעיקר עם כובע שהסתיר חצי פנים וגם משקפי שמש. ברדיו נטחן אז שירו של המיסטר, “אל תשכחי אותנו”, ועם הצלחתו החליט המיסטר להוריד את המסיכה ולגלות ששמו הוא יוסי הרי, שגר אז ברמת השרון. למרות חשיפת השם, מיסטר הרי המשיך לפעול בשם הבמה והוציא תקליט בשם “אל תשכחי אותנו”. למרות הפוטנציאל, ואולי בגלל חשיפת השם האמיתי מוקדם מדי, הקהל הרחב שכח אותו במהרה. האמת? זה תקליט כייפי להקשבה.
