רוג'ר ווטרס - על תקליטים והתקוטטויות
זה היה בסוף אפריל בשנת 1984 כשיצא תקליט הסולו הראשון של איש להקת פינק פלויד, רוג’ר ווטרס. שמו הוא The Pros And Cons Of Hitch Hiking – והשאלה שנשאלה אז ומאז, האם באמת היה שווה לחכות לזה?
ווטרס: “הרעיון לאלבום הזה הגיע במקביל לרעיון שרקחתי ל’החומה’. כתבתי את שתי היצירות בערך באותו זמן ובעצם הכנתי קלטות הדגמה של שתיהן והצגתי לשאר חברי הלהקה. אמרתי להם שהקלטה אחת מהשתיים תלך לתקליט סולו שלי ושהם מוזמנים לבחור מה מהן מתאימה יותר לפינק פלויד”. חברי הלהקה האחרים, שהיו חייבים לספק מוצר עד חג המולד של שנת 1979, בחרו בסיפור על החומה. במהלך הקלטת האלבום פיטר ווטרס את הקלידן ומייסד הלהקה, ריק רייט. כמו כן, הוא צמצם באופן ניכר את תפקידיהם בלהקה של הגיטריסט דייויד גילמור והמתופף ניק מייסון. הייתה זו השתלטות גסה על הלהקה לטובתו.
לאחר הקלטת “החומה” לא מיהר ווטרס לשחרר את היצירה השנייה שהועמדה לבחירה ובשנת 1982 יצא תקליט חדש תחת המותג פינק פלויד – “החיתוך הסופי”. אז כבר היה ברור שמדובר ביצירת סולו של ווטרס תחת שם מסחרי יותר, כשגילמור לא יכל לשאת את התהליך והסגיר לתקשורת ש”זה היה סבל גדול ביותר, לעבוד עם רוג’ר”. ווטרס, מצדו, טען שבמהלך הכנת התקליט הוא הציע לגילמור לקנות את חלקו ולהוציא את “החיתוך הסופי” רק תחת שמו. לטענתו, גילמור ומייסון העדיפו שזה ייצא תחת שם הלהקה (“הם ידעו ששירים לא גדלים על עצים ואני ידעתי שזה יהיה התקליט האחרון בהחלט שאעשה איתם”)
להקת פינק פלויד התפרקה ורוג’ר ווטרס פנה להקלטת היצירה על היתרון והחיסרון בתפיסת טרמפים. במקום דייויד גילמור היה זה דווקא אריק קלפטון שבא להקליט את התקליט הזה. זה היה בתקופת שפל יצירתית משלו כפי סיפר בספרו: “בזמנו עבדתי על פסקול לסרט בשם THE HIT ואחד האנשים שעזרו לי היה רוג’ר ווטרס, אותו הכרתי עוד מנעורינו. אשתו, קרוליין, הייתה חברה טובה של פאטי (בויד). הוא השמיע לי קסטה עם הקלטות דוגמה של תקליטו הראשון כאמן סולו. היו בו נגנים נהדרים. כל כך נהניתי לבלות איתו שהסכמתי לנגן עבורו וגם הוספתי בבדיחות שכדאי לו לצאת עם זה להופעות. אז הוא שאל אם אצטרף אליו ובגלל שזה היה תירוץ טוב עבורי, לברוח מהבעיות שלי, הסכמתי. המנהל שלי ממש לא היה מרוצה מזה אבל בסוף הוא הסכים שרוג’ר יקבל אותי בהשאלה”.
ווטרס: “זה התקליט היחיד שעשיתי שעסק רק בסקס. בהקשר של חלומות אלה, התת מודע שוקל את היתרונות והחסרונות של חיים עם אישה אחת במסגרת משפחה – מול קריאת הפרא, אם תרצו. ברגע שמבקרים דוחים אותך, הם נוטים לא לחשוב על העבודה שלך יותר מדי. הם תפסו אותי כאדם מדוכא, מגלומני, מלודרמטי, ורובם לא אוהבים את מה שאני עושה. הם לא יבחינו בהומור שבא ממני, כי זה לא נוח להם”.
ברולינג סטון נכתב בביקורת הנוקבת על התקליט, תוך הענקת כוכב אחד בלבד מחמישה: “אלבום הסולו הרשמי הראשון של רוג’ר ווטרס יעורר עניין מתמשך בעיקר עבור פטישיסטים פוסט-אנליטיים של פינק פלויד ונוירוטים אחרים, שמתמידים בחיפוש אחר משמעות רוחנית בתוך המשט של הרוק האמנותי האנגלי.
אני לא יכול לדמיין שמישהו אחר יישב יותר מפעם אחת דרך התקליט הסטטי, המוזר והקלוש הזה, שבו המרה המקובלת של ווטרס מדוללת בבליל מוסיקלי. בעיקרו של דבר, היתרונות והחסרונות של טרמפים הם קינה ארסית לאותם עניים בסיקסטיז, שלאחר שדגמו את סצנת הטרמפים, החליטו לזרוק הכל ולחזור לפני הקרקע. ווטרס, כמובן, מתאר אותם תחילה כרפי שכל; אולם בסופו של דבר, הוא מסיק שהם פשוט נפגעים מהמצב האנושי.
לאחר שהעניק כך לתת-נושאים שלו את אנושיותם, ווטרס טוען את שלו: גיבור היצירה, אדם לא דומה לווטרס עצמו, מוצא גאולה במסעדה, אהבה חדשה ואפילו סיבה לתקווה. כמיטב המסורת ההיפית, הוא בא ‘להכיר את עצמי בעיניו של כל זר’, ובשיר האחרון הוא מסיק שאולי אהבה היא באמת כל מה שאתה צריך. אבל אם המיזנטרופיה הנודעת של ווטרס מתרככת מעט, שנאת הנשים הידועה לשמצה שלו עדיין מספקת את הרגעים הכי דוחים של התקליט הזה.
ווטרס הקים להקה שכוללת את אריק קלפטון בגיטרה ואיש הסקסופון דיוויד סנבורן, שניהם אנשי הופעות נלהבים (קלפטון, במיוחד, לא נשמע כה עסיסי כבר שנים). אבל המוקד המוזיקלי המרכזי לכל האורך הוא הקול המצמרר של ווטרס, שיוצא נרטיבי מספיק זמן כדי להשמיע נהמת בוז מדי פעם – בדרך כלל עם משהו נגד נשים. אפשר לספור את המנגינות האמיתיות כאן על האצבעות בידיו של מיקי מאוס (יש לדמות המצוירת הזו ארבע אצבעות בלבד).
התקליט מציע כמה דברים. ראשית, שהמרכיב המוזיקלי החשוב ביותר של פינק פלויד הוא בעצם הגיטריסט דיוויד גילמור (שאלבום הסולו האחרון והשני שלו מקבל ברק חדש בהשוואה לתקליט נפל זה). שנית, שווטרס צריך לקיים פגישה ארוכה עם המטפל שלו לפני שהוא משמיע התבטאויות פומביות עתידיות על המצב האנושי”.
בעיתון אלבקרקי טריבון נכתב בביקורת אז: “זה פשוט מוגזם. המנהיג של פינק פלויד לא מפגין שום איפוק או שיפוט ביקורתי באלבום הסולו הזה. השירה שלו באה או בלחש צרוד או בצרחה מלאה. והחומר מגעיל עם שנאת נשים מתנשאת. זה כמו להיות נעול בסיוט של מישהו שלא אכפת לך ממנו במיוחד. אריק קלפטון מנגן כמה מקטעי הגיטרה הטובים ביותר שלו זה שנים אבל כמה חבל שהוא מבוזבז בתקליט שכזה”.
ווטרס היה אז דמות די אניגמטית והקהל הרחב אפילו לא ידע כיצד הוא נראה, בעידן טרום האינטרנט. מה גם שהוא התעקש שהפירסומים לתקליט לא יכילו את שם להקתו המפורקת (למרות שבהדפסה הישראלית של התקליט דאגו היטב להבליט בעברית, על העטיפה הקדמית, במי מדובר). המכירות היו מאכזבות בהתאם. “חשבתי שאנשים מזדהים אותי עם הרבה מאוד עבודה שהושקעה בפלויד”, קונן ווטרס. “במיוחד מבחינת המופעים, אבל הם לא עשו זאת”.
בשנה לאחר צאת התקליט כבר הובן לכל שיש כביסה מלוכלכת ביותר במחנה הלהקה. לפי גילמור ומייסון, ווטרס הודיע רשמית על עזיבתו במכתב לחברת התקליטים של הלהקה, בדצמבר 1985. “הוא חשב שהיציאה הזו שלו תהיה הסוף הגמור של הלהקה”.
גילמור: “קיימנו את הפגישות האלה שבהן רוג’ר אמר, ‘אני לא עובד אתכם שוב’. הוא היה אומר לי, ‘אתה מתכוון להמשיך?’ ואני אמרתי, בכנות, ‘אני לא יודע. אבל כשנהיה טובים ומוכנים, אספר לכולם מה התוכנית. ונמשיך עם זה’…”. “הוא האמין מאוד שלא נעשה את זה, נמשיך את הלהקה”, אמר מייסון.
גילמור: “אני זוכר פגישות שבהן הוא אמר, ‘אתה לעולם לא תעשה את זה’. זה בדיוק מה שנאמר. בדיוק המונח הזה, רק שמפיו זה נשמע הרבה יותר קשה”. השבר החל עוד כמה שנים קודם לכן, כאשר ווטרס לקח אחריות גדולה יותר על הכיוון הרעיוני והמוסיקה של הקבוצה. “הוא אילץ את דרכו להפוך לדמות מרכזית זו”, אמר גילמור. “זה מה שהוא באמת רצה, להיות הדמות המרכזית הזו. הרגשתי שזה לא הדבר הכי טוב שיקרה. ככל שהיינו פרודוקטיביים, היינו יכולים לעשות תקליטים טובים יותר אם רוג’ר היה מוכן לסגת מעט, כדי להיות פתוח יותר לתגובות של אנשים אחרים. זה לא היה שכולנו ישבנו שם ונשענו עליו שישגיח עלינו. הוא כפה את עצמו כך באופן לוחמני ביותר”.
אם המריבות היו, פחות או יותר, מנומסות במהלך הכנת “החומה” (גילמור אפילו הסכים עם פיטורי ווטרס את רייט), הרי שהנימוס התפוגג במהלך הקלטת התקליט THE FINAL CUT עם קינתו של ווטרס על מות אביו במלחמת העולם השנייה ודעותיו הפוליטיות אז. ווטרס היה מאוד רכושני כלפי היצירה; זה היה גירוש שדים אובססיבי כמו גם ביטוי של זעם חסר מעצורים על הפוליטיקאים והגנרלים שמספקים קורבנות (גם שמו של מנחם בגין נכנס לתקליט). גילמור לא השתתף בהתלהבות והתלונן שחלק מהשירים לא מתאימים, והצביע על כך שהם למעשה שאריות שנפסלו מפרויקט החומה. ווטרס לא ראה את זה כך ואיים לבטל את כל התקליט אם הגיטריסט לא יוותר על תפקידו כמפיק-שותף. גילמור הסכים אך סירב לוותר על התמלוגים הנוספים של המפיק שהגיעו לו. “ככה זה נגמר, באופן אומלל מאוד”, אמר גילמור. “אפילו רוג’ר אמר איזו תקופה אומללה זו הייתה. רק שהוא זה שהפך אותה לכזו”. אחרי הכל, הייתה זו עוד לבנה בחומה.
