כשהסלון הופך לתקליט
היום אנחנו הולכים לצלול עמוק לתוך אחד הפרויקטים המקסימים בתולדות המוזיקה הישראלית – תקליט שהוא הרבה יותר מאסופת שירים. זהו סיפור על מהפכה אינטימית, על משברים נפשיים שהולידו יצירות מופת, ועל תקליט אחד ששיקף את הדרך שבה דיברו בסלון – בלי פלאפונים ובטח עם קנקן מיץ, פיצוחים ומאפרה או שתיים מלאות בבדלי סיגריות. ועכשיו, התקליט הזה יוצא בהדפסה מחודשת.
שיחות סלון” התחיל כמופע שעלה בשנת 1977, ובשנת 1978 הפך לסיפור הצלחה בדמות התקליט הבלתי נשכח הזה, שזיקק את הלך הרוח הלאומי: פחות “אנחנו” ביחד כקבוצה, ויותר “אני” ו”את” ומה שקורה בין ארבעה קירות.
היום, כשאנחנו מחפשים בחנויות התקליטים עותקים מקוריים של היצירה הזו (שיצאה במקור בחברת “פונודור”), אנחנו לא מחפשים רק מוזיקה; אנחנו מחפשים פיסה של היסטוריה אנושית. יהונתן גפן, האיש שחתום על הטקסטים, לא רצה עוד מופע בידור. הוא רצה ליצור פורמט שיאפשר לו “ללחוש-לדבר” לקהל את האמת המרה והמתוקה שלו. הוא רצה שהקהל ירגיש כאילו הוא יושב איתו בבית, שומע תקליטים ישנים ומדבר על החיים.
וכמו בישיבה בסלון ביתי – הסאונד כאן הפך לאינטימי ומורכב יותר. כשמניחים את התקליט הזה על הפטיפון, שומעים מיד את השקט שבין המילים. גפן הבין שהחברה הישראלית צמאה לשפה חדשה; לא עוד נאומים חוצבי להבות, אלא לחישות ליריות. זהו תקליט שבו המילה הכתובה והצליל המולחן מתמזגים לאחד. יהונתן גפן הגיע ליצירת “שיחות סלון” לאחר הצלחת המופע “מכתבים למערכת” ופרסום ספריו, כשהוא כבר נחשב לאחד הקולות החשובים של אותם ימים.
רבים לא יודעים, אך “שיחות סלון” התחיל גם עם מתי כספי. הגישה שלו הייתה חסרת פשרות; הוא האמין שהלחן הוא לא רק “ליווי” למילים של גפן, אלא מרכיב רגשי שחייב לעמוד בסטנדרטים גבוהים. בזמן שתכננו את המופע, כספי הנחיל את התפיסה שעל פיה ההרכב המלווה, שנקרא “להקה טובה”, חייב להיות, ובכן… באמת להקה טובה.
הלב הפועם של תחילת הדרך בפרויקט הזה היה יצחק קלפטר. לאחר פירוק להקת כוורת, קלפטר חיפש בית חדש ללחנים הנפלאים שלו. ב”שיחות סלון” הוא מצא את המקום הזה. גפן ידע שקלפטר הוא לא רק גיטריסט וירטואוז, אלא מלחין שיכול לקחת טקסט פשוט ולהפוך אותו לפנינה בוהקת בתקליט ועל הבמה.
אלו היו חיבורים חדשים ומרגשים; השילוב בין הגיטרה המדויקת של קלפטר לבין הקול החרישי אך הברור של יעל לוי, יצר סאונד שעד היום, כשהוא בוקע מהתקליט, גורם לצמרמורת של עונג. לוי, אז בת 24, הייתה הקונטרה המושלמת לקשיחות התל-אביבית של גפן. היא הביאה רוך, איפוק ועידון שהיו חסרים בנוף המוזיקלי של אז.
אז איך יהונתן גפן גילה אותה? זה קרה כשהופיעה במועדון “המערה הקטנה”, במסגרת מופע של ישראל גוריון. גפן הגיע לראות את ההופעה והתאהב בזמרת. היא הצטרפה לצוות ההפקה ובין שירה לשירה, היא דאגה לשמר את מיתרי קולה עם המורה לפיתוח קול, כרמלה ינוב. באוגוסט 1977 נודע כי גפן כתב שיר חדש ל”שיחות סלון” בשם “סגנון חדש”, אך השיר הזה לא הגיע בסופו של דבר לתקליט.
במהלך העבודה על המופע נראה היה שהחבורה מרוצה. מאחורי הפסנתר ישב דני פאר, ובבס ניגן ישראל בורוכוב. בתוכנית הטלוויזיה “עוד להיט” הוצג לקהל “שיר אהבה בדואי” כשקלפטר, לוי, בורוכוב והמתופף איקי לוי הגיעו לאולפן כדי להצטלם בביצוע חי עם גמל אמיתי שהובא לשם! אך זמן קצר לאחר שההצגה החלה לרוץ, הגיעה הטרגדיה האישית. קלפטר, שהיה דמות מרכזית במופע, חווה משבר נפשי עמוק. זהו אחד הסיפורים הכואבים בהיסטוריה של התקליט הזה. קלפטר אושפז, נאלץ לצאת מההפקה וללכת לנוח בקיבוץ, וההפקה עמדה בפני שוקת שבורה.
כאן נכנס לתמונה דייויד ברוזה. ברוזה לא היה “קלפטר 2.0”. הוא הביא איתו משהו אחר לגמרי – גיטרה אקוסטית, השפעות ספרדיות ואנרגיה שונה וכובשת. בעטיפת התקליט “שיחות סלון” ברוזה כבר נראה כחלק בלתי נפרד מהחבורה, אבל הדרך לשם הייתה מהירה ואינטנסיבית. ברוזה לקח את “שיר אהבה בדואי” והעניק לו חיות חדשה. הגרסה המוקלטת שנמצאת בתקליט היא זו של ברוזה ולוי, והיא הפכה לאחת הקלאסיקות הגדולות של הרדיו הישראלי. דמיינו את קלפטר, שנאלץ לנוח אך שמע מרחוק כיצד שירו הופך ללהיט ענק בביצוע אחרים.
בעוד שהמופע המקורי של גפן היה ספוג בציניות ומרירות (בצדק, מבחינתו), אירוע היסטורי אחד שינה את הכל: ביקור סאדאת. ברוזה וגפן כתבו את “יהיה טוב”, והשיר הפך בן-לילה להמנון. באותה שנה ממש, בנובמבר 1977, נחת נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל – אירוע ששינה את פני המזרח התיכון והפך ל”אירוע מדיה” חסר תקדים שריתק את הציבור למסכים. פתאום, “שיחות סלון” לא היה רק משהו אישי, אלא גם תפילה לתקווה לאומית. ברוזה הצליח להפוך טקסט פוליטי לשיר שכל ילד יכול לשיר. התקליט צמח מתוך הקרקע הזו; הוא שיקף את העייפות מהמלחמות ואת הכמיהה לשגרה נורמלית.
בינתיים, מתי כספי לא הסכים עם הכיוון אליו הלך הפרויקט ובחר לפרוש. בנובמבר 1977 היה זה דני סנדרסון (שנולד באותו תאריך של מתי כספי) שקיבל על עצמו את המשימה לעבד מחדש את השירים. הוא הביא איתו את הניסיון שלו מלהקת כוורת ואת האוזן הרגישה שלו. סנדרסון, שהיה אז בשלבי הקמת להקת “גזוז”, ידע איך לשלב בין כינור פולקי לתופים של רוק. הוא ידע מתי לתת לגיטרה של ברוזה להוביל ומתי להוסיף קולות רקע עדינים. בזכותו, “שיחות סלון” לא נשמע כמו ערב הקראת שירה משעמם, אלא כמו תקליט מתוחכם שבהחלט בלט באיכות הסאונד שלו. סנדרסון הצליח לתפור את הסגנונות השונים לכדי סאונד מגובש שנשמע כיחידה אחת.
התקליט הוקלט באולפני “טריטון” בתל אביב, מקום שהיה אז מוקד עלייה לרגל לכל מי שרצה להוציא תקליטים איכותיים. סנדרסון הכיר את האולפן היטב, שכן שם הקליטה להקת כוורת את תקליטיה יחד עם טכנאי ההקלטה הגאון, טומי פרידמן.
השאלה המתבקשת היא – למה? בעידן הדיגיטלי, כשהכל זמין בלחיצת כפתור, למה אנשים עדיין נוברים בחנויות תקליטים כדי למצוא את “שיחות סלון”? התשובה טמונה באינטימיות. התקליט הזה נולד בתוך סלון, והוא נועד להישמע בתוך סלון. יש משהו בטקס של הוצאת התקליט מהעטיפה, הנחתו על צלחת הפטיפון והצפייה בסיבוב שלו, שמתחבר בדיוק למסר של יהונתן גפן. המעבר של התקליט לפורמט של דיסק (CD) בשנות התשעים אמנם הפך אותו לנגיש יותר, אבל הוא איבד משהו מהחספוס המקורי. כשתשמעו את “סוף המסיבה” בתקליט – תבינו על מה מדובר. התדרים הנמוכים, החום של הכלים – הכל מרגיש חי יותר.
נחזור לרגע לאולפן ב-1978. הקלטת תקליטים באותה תקופה הייתה תהליך פיזי ומורכב. לא היו מחשבים שיכלו לתקן זיופים (נראה שמי שהמציא את ה”אוטו-טיון” טרם נולד!) או “ליישר” את הקצב. מה ששמעת זה מה שקיבלת. בהאזנה לתקליט, תוכלו לשמוע את הנשימות של גפן בין קטעי ההקראה, ואת חיכוך האצבעות של ברוזה על מיתרי הגיטרה. זהו סוד הקסם של התקליט הזה: הוא לא מנסה להיות מושלם, הוא מנסה להיות אמיתי. דני סנדרסון ידע שאסור לאבד את הנשמה של המופע. לכן, כשאתם קונים את התקליט הזה – בהדפסה מקורית או מחודשת – אתם מקבלים תיעוד דוקומנטרי של רגע בזמן.
“להקה טובה” הייתה הרכב חד-פעמי לתקליט הזה. יעל לוי, דייויד ברוזה, דני פאר, ישראל בורוכוב והמתופף דון הרווי (כאשר איקי לוי מספק את הקצב בשיר “יהיה טוב”) – כל אחד מהם הביא עולם ומלואו. ישנו גם הכינור הנהדר של טוני בראואר (חבר בלהקת ברוש עם איקי לוי) בשיר “בלדה לחוזר”. למרות שההרכב השתנה בעקבות העזיבה של קלפטר, הרוח שלו המשיכה לרחף מעל היצירה כולה.
התקליט נפתח עם “תמונה” – קטע ווקאלי חסר מילים שהלחין יצחק קלפטר. יעל לוי מבצעת אותו בשירה שמזכירה רוח מרחפת, והוא הפך לאחד הקטעים המזוהים ביותר עם סגנונו המלודי של קלפטר. הבחירה לפתוח אלבום של “שיחות” דווקא ללא מילים מעידה על תחכום, ועל הצבת הרגש לפני הטקסט. לאחריו מגיע “אהבת שבוע הספר”, שבוחן את היחס של הישראלי הממוצע לתרבות ולספרות תוך שימוש באירוניה דקה על ה”בורגנות” המנסה להתהדר בנכסי צאן וברזל תרבותיים, בעוד שהחיים עצמם מתרחשים במקומות אחרים.
משם אנו צועדים אל המדבר עם “שיר אהבה בדואי”. זהו אחד השירים האהובים והמצליחים ביותר במוזיקה הישראלית, עם סיפור עמוק של בגידה – אך לא בגידה רומנטית קלאסית. הגיבור בוגד באהובתו עם המדבר, עם הנדודים ועם החופש המוחלט שמסמל המרחב הפתוח, לעומת “מוט האוהל” המייצג את ההתיישבות והקביעות. ומהמדבר עוברים ל”סוף המסיבה”. המסיבה נגמרה, האורות נכבים, והאמת העירומה מתגלה. השיר משמש כמטאפורה למצבם של גפן וחבריו – דור שחגג את החיים לאחר המלחמה, אך מצא את עצמו מתמודד עם הריקנות שאחרי ההתלהבות. הצד הראשון של התקליט נחתם עם “עד עולם אחכה”, שיר אהבה אמיתי.
הצד השני של התקליט נפתח עם “סלון”. גפן מציע שדווקא בשיחות הקטנות נמצאת האמת האנושית. ומהסלון עוברים לישיבה ב”רכבת העמק”, שיר המשלב בין הזיכרון ההיסטורי של ארץ ישראל הישנה לבין המציאות המשתנה. נגינת הגיטרה המובילה של דני סנדרסון (שגם הלחין את השיר) מעניקה לו נופך של פולק-רוק אמריקאי משובח, המזכיר את סגנונם של אמנים כמו ניל יאנג או בוב דילן, אך עם טקסט ישראלי מאוד (אחרי הכל, דני גדל והתחנך בניו יורק). הרכבת הזו מביאה אותנו אל “אי ירוק בים”, שיר שהפך לאחד מנכסי צאן הברזל של השירה הישראלית בביצועה של יעל לוי. האי הירוק הוא לא רק מקום פיזי, אלא מצב נפשי של בידוד מרצון ושלווה. המחט של הפטיפון נוגעת לאחר מכן ב”בלדה לחוזר” ובו חיפוש אחר דרך חדשה. ומה יהיה אחר כך? “יהיה טוב”. כן, השיר הפוליטי החשוב ביותר בתקליט ואולי בקריירה של יהונתן גפן ודייויד ברוזה, שזכה לתת-כותרת האירונית “שיר שלום מס’ 349/א”, כרמז למספר העצום של שירים שנכתבו על השלום מבלי שהביאו אותו. השיר נכתב במוצאי שבת, 19 בנובמבר 1977, היום שבו נחת סאדאת בישראל. ובענייני שלום וייאוש – מגיע לאחר מכן “היונה הלבנה כבר זקנה”. היונה הלבנה, סמל השלום, כבר זקנה ועייפה מההבטחות ומהמלחמות. דני סנדרסון תרם כאן קולות רקע, והשיר משאיר את המאזינים עם תחושה של אחריות – השלום לא יבוא מעצמו, והוא דורש טיפול מסור. כך היה אז – וכך רלוונטי גם היום.
אז עכשיו, כשאתם נכנסים לאחת מאותן חנויות תקליטים (וברור שנשמח ביותר לארח אתכם אצלנו ב”גיורא תקליטים”) ואוחזים את התקליט הזה ביד, תזכרו את הסיפור שמאחוריו. תזכרו את הכאב של קלפטר, את ההתלהבות של ברוזה, את הדיוק של סנדרסון, את השירה המתוקה של לוי ואת המילים המושחזות של גפן. זהו תקליט ששרד את מבחן הזמן והוכיח שגם כשהכל נראה אבוד ומשברים פוקדים את ההפקה – המוזיקה מנצחת.
