הצרות החלו לבעבע כמעט מיד לאחר שהתקליט הראשון של הלהקה, שנשא את שמה, זינק למצעדים. ג’ים סימפסון, המנהל הראשון של סאבאת’, מצא את עצמו במצב בעייתי. חודשים קודם לכן, כשהלהקה עוד הייתה הרכב אנונימי מברמינגהם, הוא סגר עבורה סדרת הופעות במקומות קטנים ואינטימיים ברחבי בריטניה. כעת, כשהמעמד שלה נסק לשחקים, חברי הלהקה חשו מושפלים להופיע במועדונים קטנים תמורת סכומים שנראו להם מגוחכים.

סימפסון, מצידו, החזיק בתפיסת עולם עסקית ישרה והגיונית. הוא האמין שנאמנות היא ערך עליון. “קבעתי להם הופעות במקומות שהכרתי עוד מלהקות קודמות שניהלתי,” הוא נזכר. “כשאתה סוגר הופעה תמורת 800 פאונד, אתה חייב לכבד את ההסכם גם אם התקליט שלך פתאום מצליח בגדול. אתה מנסה לנהל משא ומתן על תוספת תשלום כמחווה למעמד החדש, אבל האמרגן המקומי ראוי לקבל את התמורה שלו, כי הוא הימר על הלהקה כשאף אחד אחר לא עשה זאת”.

אז הוויכוח הפך למלחמת התשה. חברי הלהקה דרשו לבטל את כל ההופעות הקטנות ולהתחיל מחדש עם תג מחיר גבוה בהרבה. סימפסון התנגד נחרצות. “ביטול הופעות לא רק פוגע באוהדים שכבר קנו כרטיסים ורוכשים את התקליטים שלך בחנות התקליטים המקומית, זה גם מוריד אותך מהמפה לתקופה ארוכה. לקבוע תאריך חדש לוקח בין עשרה לשנים עשר שבועות”. הוא כבר הצליח להשיג להם סכומים נאים של 1,000 ו-1,200 פאונד להופעה, אבל ברגע שהתקליט הראשון התפוצץ עם מכירות נאות, הצעות של 2,000 ו-2,500 פאונד החלו לזרום. הבעיה הייתה שההצעות השמנות היו עבור הופעות בעוד חודשיים-שלושה. “ניסיתי להסביר להם שהם חייבים לגלות אחריות,” אמר סימפסון. “אמרתי להם, ‘אנחנו צריכים את האנשים האלה בדרך למעלה, ונקווה שהם יהיו נחמדים אלינו בדרך למטה’. אבל כמובן, מבחינת חברי הלהקה לא הייתה שום דרך למטה”.

הסוף הגיע במהירות ובצורה ברוטלית. ערב אחד, מנהל הדרכים של הלהקה דפק על דלתו של סימפסון והודיע שהלהקה לא יכולה לנסוע להופעה בליברפול כי אין לה כסף. סימפסון נדהם. הוא אישר להם לקחת את כל התשלום במזומן מההופעות האחרונות ולחלק אותו בין ארבעתם, מתוך הבנה שהוא יגבה את העמלה שלו מאוחר יותר כשיגיעו תשלומים גדולים יותר בצ’קים. “הרגע חצינו את קו פרשת המים והכסף הגדול עמד להתחיל לזרום, אז לא היה אכפת לי לחכות חודש עם העמלה שלי,” הסביר.

אז כמו בכל שנה, גם הפעם זוכרים מיליונים לציין את יום הולדתו של האיש שבלעדיו עולם המוסיקה היה שונה לגמרי. לציון הדבר, ברצוננו לקחת אתכם לכמה תחנות שקשורות ביום הולדתו.

כשהייתי צעיר יותר, צעיר בהרבה מהיום…

בשנת 1956 השקיע ג’ון לנון את כל כספי יום ההולדת, שקיבל לגיל 16, על שני תקליטים במהירות 78 סיבובים לדקה. אחד מהם היה HOUND DOG של אלביס פרסלי. תקליט שני היה תקליט קומי של חבורת “הגונס”. שני אלה עיצבו את חייו ואת השפעותיו המוסיקליות לעתיד.
בשנת 1960 חגג לנון את יום הולדתו בהופעה עם חבריו ללהקה במועדון קייזרקלר, בהמבורג. היה זה מקום של הוללות מתירנית מאד שפקחה את העיניים ללנון בן העשרים.
בשנת 1961 לקח לנון מתנה כספית שקיבל מקרובת משפחה והזמין את עם פול מקרטני לחגוג את יום הולדתו ה-21 בעיר הבירה הצרפתית. עם מחסור קשה במזומנים הצליח מקרטני להזמין שם את חברו להמבורגר לכבוד האירוע.
בשנת 1966 חגג לנון את יום הולדתו בספרד, שם צילם את הסרט “כיצד ניצחתי במלחמה”, בבימויו של דיק לסטר (זה שביים גם את שני סרטי הביטלס הראשונים). ביום זה קפצו לשם רינגו סטאר ואשתו, מורין, כדי לאחל מזל טוב לחברם שביקש לנצל את הזמן הפנוי שלו במשחק מול מצלמה.
בשנת 1967 קיבל לנון מברק יומי נוסף מיוקו אונו. הפעם, ביום הולדתו, היא כתבה לו: “תצבע את עצמך. תחכה לבוא האביב. תודיע לנו כשזה מגיע”. ג’ון ויוקו עדיין לא היו אז זוג.

הרבה לפני החומה, לפני הלייזרים והחזירים המתנפחים, פינק פלויד העלתה קונצרט בלתי נשכח. ללא קהל, ללא גבולות, ללא פירוטכניקה – ההופעה הזו בחורבות פומפיי נותרה אחד ממופעי ההופעה החיה המהפנטים ביותר שהוקלטו אי פעם. ועכשיו אנחנו מתרגשים לקראת בוא התקליט הכפול לראשונה ועם צליל ברור יותר מאי פעם, הודות למיקס חדש של סטיבן ווילסון.

הכל התחיל מהבמאי הצרפתי, אדריאן מייבן, שניגש לפינק פלויד עם רעיון לעשות סרט שיהיה הניגוד הגמור לסרטי הופעות אופנתיים אז כמו ‘וודסטוק’ (שגם יצא כתקליט משולש) או ‘כלבים שוטים ואנגלים’ של ג’ו קוקר (שגם יצא כתקליט כפול). מייבן אהב לשלב אמנות עם מוזיקה ובתחילה הוא רצה לצלם את הלהקה עם רקע של תמונות, אך הרעיון נדחה. המטרה שלו הייתה לתת למוסיקה לדבר בעד עצמה, מבלי שזו תופרע על ידי תגובת הקהל.

הוא הגיע לחופשה בנאפולי וביקר באמפיתיאטרון של פומפיי כתייר. שם הוא איבד את הדרכון שלו וכשחזר בבהלה לחפש אותו שם, לפתע הוא חש באווירה המיוחדת של המקום. זה היה המקום המושלם עבורו ליצור סרט עם פינק פלויד. מנהל הלהקה, סטיב אורורק, דאג לשלוח אליו גרסאות מוקלטות של השירים המיועדים לצילום, כדי לאפשר לו לתכנן את זוויות הצילום בהתאם. הבעיה הלוגיסטית הקשה ביותר הייתה הבאת ציוד הנגינה וההגברה של פינק פלויד לאמפיתיאטרון. אבל כשיש רצון – הכל מסתדר.

מייבן הצליח להשיג אישור מהנהלת האתר לסגור אותו מתיירים לצילומים למשך שישה ימים. כמה צעירים, שניסו להתגנב, הורשו לבסוף להיכנס פנימה ולהקשיב למוסיקה בתנאי שיישבו רחוקים ולא יעשו רעש. בעיה ראשונה נרשמה עם מחסור במערכת חשמל נורמלית. בכל פעם שהצוות בא להפעיל את ציוד ההקלטה – נוצר קצר. מייבן הנחוש נאלץ למשוך כבלים מאריכים משקעים של כנסייה ששכנה במרחק מה משם.

חברי הלהקה דרשו ממייבן דבר אחד ברור – שלא יהיה פלייבק בסרט. כל המוסיקה חייבת להיות חיה. אז האקוסטיקה הטבעית של המתחם עזרה לו להשיג מוזיקה חיה ואף משובחת (חכו כשתשמעו את זה בתקליט הכפול החדש!). בין לבין צולמו ארבעת החברים, כשהם נעים בין גייזרים געשיים בקרבת מקום או כשהם רצים בדיונות חול עם רוח גדולה שנושבת עליהם.

פופ שופ הייתה חנות תקליטים שהפכה, לזמן קצר מאד, לחלק מהתרבות וההיסטוריה המוסיקלית של ישראל. החנות התוססת, שהוקמה ברחוב אלנבי מס’ 96 (פינת סמטת בית השואבה) לא הייתה רק קמעונאית של תקליטים; זה היה מרכז מרהיב שבא לחבר בין חובבי תקליטים ומחירים נמוכים. כן, אם בחנות תקליטים אחרת שילמתם על תקליט 16.90 לירות – בפופ שופ זה עלה רק 7.45 לירות! ואם חשקה נפשכם בתקליטון? לא תאמינו, אבל בחנות תקליטים רגילה הייתם נפרדים משש לירות וחצי. ואילו בפופ שופ? כל שתצטרכו זה רק לירה ו-75 אגורות והתקליטון ביד שלכם!

זה היה בימים בהם ישראל עברה תקופה של שינוי תרבותי. השפעתה של המוסיקה המערבית הלכה וגברה, במיוחד עם עלייתה של מוסיקת ​​הרוק והפופ, שהתחילה למצוא קהל מסור בישראל. עם זאת, הזמינות של סיגנונות אלו בתקליטים הייתה מוגבלת. חובבי מוסיקה ישראלים התקשו לשים את ידיהם על מהדורות חדשות ביותר מארצות הברית ואירופה. הם שברו את הראש כיצד להשיג אליהם את הצלילים המיוחלים עליהם קראו בעיתונים או שמעו במקרה ברדיו או אצל חבר שדוד שלו הביא לו מאמריקה את התקליט, מחנות תקליטים אמיתית. אז בשביל זה הגיעה חנות התקליטים פופ שופ, עם שני יזמים נלהבים מחו”ל (ג׳ף מילשטיין מדרום אפריקה ומורטי רבינוביץ׳ מקנדה, שהיו בעלי רשת חנויות תקליטים בלונדון).

חנויות התקליטים של פופ שופ בחו”ל התאפיינו בחללים הבהירים והצבעוניים שלהן ובעיצוב המודרני, שעמד בניגוד לאסתטיקה המסורתית, לעתים קרובות יותר, של חנויות תקליטים רבות אחרות באותה תקופה. הערעור הוויזואלי הזה הפך אותן לאבן שואבת לצעירים שביקשו לחקור את החידושים האחרונים במוסיקה. אחת האסטרטגיות המרכזיות של פופ שופ הייתה להציע תקליטים במחירים נוחים מאד. בחנויות היו לא פעם מבצעים מיוחדים, הנחות ומכירות שהנגישו את המוסיקה לקהל רחב יותר.