להקת אואזיס חוזרת! ואנחנו לא יכולים לעבור על זה בשתיקה בבלוג שלנו, נכון? כי אחרי הכל מדובר פה באירוע שמיליוני מעריצים לא חשבו שיקרה – האחים ליאם ונואל גלאגהר יופיעו יחדיו. האם הם גם יקליטו תקליט חדש? רגע, בואו לא נצא מיד במשאלות ונלך עם מה שכבר קורה. בינתיים, מחירי הכרטיסים להופעות הפכו גבוהים כמו האגו של חברי הלהקה בניינטיז. ליאם, בדרכו המנומסת ומסבירת הפנים, השתלח עם קללות מול מעריצים שהעזו להתלונן שזה יקר מדי. נו, אואזיס – לא ציפינו פה לפחות מזה. אחרי הכל, זה כל הקסם
אם יש דבר אחד שכולנו יכולים להסכים עליו, זה שלהקת אואזיס מעולם לא עסקה בענייני עדינות. בין אם זה הקול הצורם אך אפקטיבי של ליאם, הכישרון של אחיו נואל לכתיבת שירים (ובואו נודה בזה, גם לקיחת רעיונות רבים משירי עבר של אחרים ללא מתן קרדיט), או הקרב המתמיד של הלהקה עם כולם ובין חבריה. במהלך הקריירה הקצרה יחסית אך המשפיעה, הם הוציאו סדרת תקליטים שהפכו קלאסיים ושנויים במחלוקת כאחד. אנחנו, בגיורא תקליטים, אוהבים מאד את אואזיס ומזמינים אתכם למסע בעקבות התקליטים הראשונים שלה.
בשנת 1994 נולדה המפלצת הזו ממנצ’סטר עם התקליט DEFINITELY MAYBE. זה היה כבקבוק תבערה שנזרק לתוך סצנת המוסיקה המנומנמת של אמצע שנות ה-90. זה היה רועש, חצוף ומלא ביטחון – בדומה לאחים גלאגהר עצמם. מצלילי התקליט אפשר לחוש שהוא הוקלט בערפל של סיגריות, אלכוהול ואלוהים יודע מה עוד. אבל היי, זה היה הפסקול המושלם עבור כל בריטי שרצה לברוח מחיי היומיום. מהאקורדים שפותחים את “רוק’נ’רול סטאר” היה ברור שהחבר’ה האלו, עם הפרצופים הלא חברותיים במיוחד, אינם פראייארים. האחים וחבריהם ללהקה הפגיזו בתקליט זה ובמהרה הם הפכו את אואזיס לביטלס של הניינטיז – עם יותר קללות ופחות עדינות. השמועות גרסו שנואל כתב את השיר “סופרסוניק” תוך עשר דקות בזמן ששאר חבריו מילאו את פיהם בפיש אנד צ’יפס וגיהקו מבירה. זו פחות או יותר הייתה השיטה של אואזיס: “נכתוב שיר בעשר דקות, והוא עדיין יהיה טוב יותר מכל הדיסקוגרפיה שלכם”. האמת? לא פעם הם צדקו…
אז מה נכתב בזמנו בביקורת בעיתונים על התקליט הזה? צללנו לארכיונים והנה התשובות. בעיתון NME הבריטי נכתב: “היינו צריכים כבר להתפתח מעל להנאות הפשוטות האלה עם הגיטרות המהדהדות והקול הצעיר והפשוט שיורה אמיתות. זה כמו לפתוח את החלון בחדר השינה שלך רק כדי לגלות שמישהו בנה את הטאג’ מאהל בגינה שלך”. גם במלודי מייקר השתגעו לטובה מהתקליט הזה: “זו חגיגה פשוטה של נעורים, הנאה, בריחה ואפשרויות ללא גבולות”.
שנה לאחר מכן קיבלנו את התקליט שהסביר לנו את הדבר הבא – אואזיס היא להקה שלא תיעלם במהרה. שם התקליט הוא (WHAT`S THE STORY) MORNING GLORY ונראה שהפעם האנרגיה הגולמית של הלהקה, מהתקליט הקודם, נשטפה מדלי של מי הפקה משופשפת. התוצאה? כן, זה אחד התקליטים הנמכרים ביותר בהיסטוריה של בריטניה, שהפך את אואזיס לא רק ללהקה אלא לתופעה. השיר-המנון, “וונדרוול”, הושמע ללא הרף. שם השיר בא כשם סרט משנת 1968 שג’ורג’ האריסון היה אחראי לתקליט הפסקול שלו. נו, הנה עוד קשר של אואזיס לביטלס. והשיר DON’T LOOK BACK IN ANGER נתן לנואל את הרגע שלו באור הזרקורים כזמר של להיטים.
זה היה התקליט שעורר את היריבות הידועה לשמצה בין אואזיס ללהקת בריטפופ אחרת ומצליחה, בלר. יריבות זו הייתה כמעט בסדר גודל של מלחמת תיסלם מול בנזין, עפרה מול ירדנה, אלביס מול קליף, הביטלס מול הסטונס, אלכסיס קולבי מול קריסטל יואינג. זה היה קרב שדמה לאופרת סבון משעשעת במיוחד. אז מי ניצחו? תלוי את מי מהמעריצים שואלים. העיקר שהתקליטים (והיו כאלו שהעדיפו את הדיסקים אז) נחטפו מהחנויות וכך גם הכרטיסים להופעות.
ומה נכתב בביקורת מאז על התקליט השני הזה? במלודי מייקר פחות התלהבו הפעם: “זה נשמע יותר מדי מופק ועצלן. התחושה היא שהחבר’ה מפוטמים מדי ולכן נפלו מהכוכבים”. תהיו בטוחים שהאחים גלאגהר קראו גם את הביקורת הזו ומעניין כמה קללות הם פלטו מפיהם אז, כשאחזו בנייר העיתון.
ואז – בום!… הגיע סינדרום התקליט השלישי, BE HERE NOW שיצא בשנת 1997 ונפל בחבטה אדירה. מה לעזאזל חשבו (או לא חשבו) חברי אואזיס הפעם? הם כנראה היו כל כך מבוהלים במהלך ההקלטות של התקליט הזה שהם אפילו לא הבינו שהשירים שלהם ארוכים מדי. נואל תיאר את המיקס הסופי כך: “כל השירים נשמעים כמו סוף של הופעה, אבל לאורך כל הדרך”.
כשהתקליט יצא לחנויות, הוא נסק בתחילה כמו טיל. מעריצי אואזיס קנו אותו בהיסטריה, ורבים היללו אותו כיצירת מופת… אבל המצב הזה נמשך רק כשבוע ואחריו המציאות (ההנגאובר) נכנסה לעניינים. בעיתון NME נכתב בביקורת: “זה אחד התקליטים המיותרים ביותר. אואזיס עושים פה את מה שעשו בעבר – רק שהפעם השירים ארוכים יותר, רועשים יותר ויקרים יותר לעשייה”. זה צליל של להקה שהאמינה שהיא בלתי מנוצחת וכנראה עפה קרוב מדי לשמש. הנזק שנעשה היה גדול מדי, מבחינה שיווקית.
בשנת 2000 יצא STANDING ON THE SHOULDER OF GIANTS ופה היה כבר ברור שהמסיבה הסתיימה, והבוקר שאחרי הגיע, עם כל כאבי הראש. חלק מחברי הלהקה המקוריים כבר לא היו פה. גם הצליל השתנה. חברי אואזיס המשיכו לייצר תקליטים אבל גם קטטות. הגעגוע היה עז לימי השמפיין סופרנובה.
עם זאת, תקליטים אלו של אואזיס מביאים את רוחה של להקה שרצתה להיות גדולה יותר מהביטלס ובסוף הפכה להיות גדולה בשם אואזיס. כי אחרי הכל, עולם הרוק היה קצת משעמם יותר בלי הריבים של ליאם ונואל, נכון? והנה, האחים חוזרים אלינו ביחד. אז הבה נקווה שהם לא יריבו עד הרגע בו יתחיל סיבוב ההופעות שלהם, כי באואזיס הכל יכול לקרות. אנחנו, בגיורא תקליטים, נמשיך לאהוב אותם ולהגיד לגלגהארים תודה רבה על הרוק’נ’רול שהם הביאו לנו.
