“האלבום השחור” של להקת הרוק האמריקאית, מטאליקה, שנקרא רשמית “מטאליקה” אך מכונה בדרך כלל כצבע עטיפתו, הוא אלבום האולפן החמישי שלה. הוא יצא לאור באוגוסט 1991, כאלבום כפול וגם כדיסק בודד, וסימן סטייה משמעותית מצליל הת’ראש-מטאל הקודם של הלהקה. אפילו יש בו בלדות, אלוהים ישמור!
מעריצי להקה רבים, שהמנה היומית שלהם עד אז הייתה עם תקליטים תזזיתיים ועצבניים, בעודם בוהים בעטיפות לראות את אליליהם שמנגנים כמה שיותר מהר, נחרדו לראשונה לגלות שלא מעט שירים באלבום החדש האטו את הקצב. “מה קורה פה?”, הם שאלו ועיניהם דומעות. “האם הלהקה שלנו מתמסחרת? מדוע לעזאזל יש פה גם בלדה עם תזמורת פילהרמונית? תביאו לכאן מיד את האחראי!”
אבל למרות חששות ראשוניים של מעריצים ומבקרים לגבי הכיוון החדש של הלהקה, “האלבום השחור” זכה להצלחה מסחרית וביקורתית, והפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים כשהוא מקנה ללהקה לגיון מעריצים חדש. התוצאה הפתיעה את כולם והאלבום “מטאליקה” הוא אלבום כבד במיוחד. יש בו נוכחות, צליל חי, צליל ענק ושונה מזה שנשמע בהקלטות הקודמות שלה. צליל הגיטרה מלא, עשיר וחזק יותר. לראשונה נשמעת חטיבת הקצב (של אולריך וניוסטד) מהודקת ואפקטיבית להפליא. לראשונה פתאום היה ברור למטאליקה שאפשר לעשות רוק כבד מעולה, אך גם כזה שיהיה מסחרי. הזמר של החבורה, ג’יימס הטפילד, הגביר אף יותר את הנוכחות הווקאלית שלו וקולו הפך עשיר יותר ועתיר גוונים. מטאליקה לא יכלה לבוא עם תקליט זה בזמן טוב יותר, כשמסביב חוגגת כל סצנת הגראנג’ ומחייה את הרוק מחדש.
בארצנו נחטף האלבום הזה במהירות מחנויות התקליטים, כשהגיע מיובא מחו”ל. מי שלא רצו לשמוע תקליט כפול, כי היה יקר או כי לא היה פטיפון – הסתפקו בקסטה של הדבר. מה שבטוח, הצלילים כבשו במהרה לבבות רבים.
אז איך לא נצדיע לתקליט חדש כפול שכזה? בואו לקרוא את מה שיש לנו לספר לכם עליו.
אפשר לקבל קצת בס במקום הזה, בבקשה?
בשנת 1989 יצא אלבום כפול למטאליקה ושמו AND JUSTICE FOR ALL. אבל אם שמו דרש צדק לכולם, הרי שלא היה כך בפועל ומי שנפל שם קורבן הוא בסיסט הלהקה החדש, ג’ייסון ניוסטד. היו אלו שני מנהיגי הלהקה, הזמר-גיטריסט ג’יימס הטפילד והמתופף לארס אולריך, שכדי להראות לניוסטד מי הם הבוסים בעניין, חיבלו ביצירתם עם הורדת תדר הבס במיקס. ניוסטד, שהיה זה אלבומו הראשון עם מטאליקה (מבלי לספור את תקליטון הקאברים המורחב, GARAGE DAYS) נחרד לראות כי כך.
לכן, באלבום הבא הוחלט, ביחד עם המפיק החדש שבא לעבוד עם מטאליקה, בוב רוק, שהטעות הזו לא תחזור על עצמה. בוב רוק הקנדי עבד לפני כן עם כל מיני להקות רוק כבד אייטיזיות מנופחות שיער אבל הגיע למטאליקה כשהוא ממוקד מטרה. חברי הלהקה בחרו בו בגלל הסאונד שהצליח להביא ללהקות שהם דווקא ממש לא אהבו.
מטאליקה ניהלה דיונים רבים סביב שם האלבום, כשבסופו של דבר הוחלט לשמור על פשטות. עטיפת האלבום כוללת את הלוגו של הלהקה, בזווית העטיפה העליונה, ונחש מפותל, שמקורו בדגל גדסדן, שהוא דגל היסטורי של ארצות הברית. במרכז הדגל הצהוב מופיע נחש המוכן להכיש ומתחתיו הכיתוב DON’T TREAD ON ME, שהוא גם שם של אחד משירי האלבום הזה.
גם לוגו הלהקה וגם הנחש באים בגוון אפור כהה ובמהרה קיבל האלבום את הכינוי “האלבום השחור” (ואיך אפשר שלא להיזכר בסצנת “האלבום השחור” בסרט ספיינל טאפ?).
למה נכתבו שירים קצרים וממוקדים יותר לתקליט?
בעוד שחברי מטאליקה הרגישו במידה רבה שהם לקחו את הקונספט הפרוגרסיבי-ת’ראש שלהם הכי רחוק שהם יכולים עם האלבום AND JUSTICE FOR ALL, הם גם הבינו שהם מתחו את הסבלנות של הקהל שלהם עם יצירות ארוכות ומפותלות.
“הבנו שהקונצנזוס הכללי הוא שהשירים ארוכים מדי”, אמר קירק האמט. “בקהל היו פרצופים משועממים, והייתי חושב, ‘לעזאזל איתם. הם לא נהנים מזה כמונו”. אני זוכר שירדתי מהבמה לילה אחד אחרי שביצעתי שיר מהאלבום ההוא ואחד מאיתנו אמר, ‘פאק, זו הפעם האחרונה שאנחנו מנגנים את השיר המחורבן הזה!’…”
מה היה השיר הראשון שנכתב לתקליט השחור?
השיר שהצית את תהליך הכנת השירים היה ENTER SANDMAN. האמט החל לנגן ריף בגיטרה שלו ואולריך הציע לשנותו כדי שלא יהיה מונוטוני מדי. למרות שהמוסיקה של השיר הזה הייתה הדבר הראשון שהלהקה כתבה, הטפילד לא סיים את כתיבת מילות השיר עד הרבה יותר מאוחר. במקור הוא חשב לכתוב על תינוק שמת באופן מסתורי בעריסה שלו, אבל נתבקש על ידי הלהקה וההנהלה שלה להרגיע וללכת לכיוון אחר.
המפיק, בוב רוק: “בהתחלה, בהתבסס על המוסיקה והריף, הלהקה וההנהלה שלה חשבו שזה יכול להיות התקליטון הראשון, אבל אז הם שמעו את המילים של ג’יימס והבינו שהשיר עוסק במוות בעריסה. זה לא התקבל כל כך טוב…” רוק ניגש להטפילד וביקש ממנו לכתוב מילים אחרות.
מי הוא זמר הפופ שהשפיע על שירתו של הטפילד בתקליט הזה?
היה זה הלהיט WICKED GAME, של כריס אייזק, להיט בינלאומי ענק בסוף 1990 ובתחילת 1991, שתפס גם את אוזנו של ג’יימס הטפילד, שביקש מבוב רוק לעזור לו לחקות את השירה המודרכת של אייזק בשני השירים האיטיים יותר פה – NOTHING ELSE MATTERS ו- THE UNFORGIVEN.
בוב רוק: “הוא אמר, ‘בוב, אף פעם לא באמת שרתי קודם – פשוט צעקתי בחביבות. הוא השמיע לי תקליט של כריס אייזק, והוא אמר שהוא רוצה לשיר כך. אז אמרתי, ‘אני אביא לך צליל ווקאלי נהדר, כדי שלא תצטרך להכפיל את השירה שלך. מה שאתה שומע בקולו של כריס אייזק זה הניואנסים כשהוא שר – הוא לא הכפיל את שירתו. הוא בעצם מופיע עם שירתו’. אז ג’יימס התחיל באמת לשיר וכל יום הוא השתפר, והיה לו נוח עם זה. הוא הפך לזמר גדול”.
בינתיים, שלושת חבריו של הטפילד בלהקה עברו בעיות אישיות במהלך הכנת האלבום. האמט: “לארס, ג’ייסון ואני עברנו אז גירושים. הייתי שבר כלי רגשי. ניסיתי לקחת את תחושת האשמה והכישלון ולתעל זאת למוסיקה, כדי להוציא מזה משהו חיובי. גם ג’ייסון ולארס היו כך, ואני חושב שזה קשור מאוד למה שהאלבום השחור נשמע כמו שהוא נשמע”.
באיזה שיר בתקליט הזה אין כלל נגינה של הגיטריסט הראשי?
השיר NOTHING ELSE MATTERS נכתב במקור על ידי ג’יימס הטפילד כשיר אהבה לחברתו אז והיה שינוי מוסיקלי מהותי ממה שמטאליקה עשתה. אולריך הקשיב לשיר והודיע לחברו שזה חייב להיות חלק מהלהקה. אז הטפילד הקליט את הפתיחה האקוסטית של השיר ואת סולו הגיטרה הבלוזי, מה שהפך את השיר לאחד הבודדים של מטאליקה בהם קירק האמט לא מנגן כלל. “הייתי צריך ללמוד מחדש את כל התפקיד הזה כדי לנגן בעצמי על הבמה”, הודה האמט.
הטפילד חשש מאד שהשיר הזה יגרום למעריצי הלהקה להקיא מגועל. ב-3 באוגוסט 1991, מטאליקה עשתה את הצעד חסר התקדים של הופעת הבכורה של אלבומה החדש עם מסיבת האזנה בחינם במדיסון סקוור גארדן. 10,000 המעריצים שנכחו שמעו לראשונה את המוסיקה שבקעה מהרמקולים והטפילד חשש מאד כשיגיע הזמן להשמיע את הבלדה שלו.
“פשוט חיכיתי שהשיר יגיע ולראות אם האנשים האלו פשוט יסתכלו זה על זה ויקיאו. תהיתי כמה לחץ חברתי אנשים יפעילו זה על זה כשישמעו את זה בפעם הראשונה”. לשמחתו של הטפילד, השיר התקבל היטב. “אנשים היו די בעניין”, הוא נזכר, “מה שהיה די מדהים”.
אז מה נכתב על התקליט בביקורת אז ברולינג סטון?
“הדבר הראשון שמבחינים בו, בתקליט החדש של מטאליקה, הוא שהוא נשמע נהדר. התקליט הקודם של הלהקה נשמע כמעט דק; הטקסטורות הקוליות של התקליט החדש ועומק השמע הן תגלית. אבל התקליט אינו רק עבודה הנדסית על-רמה. הפירוט והדינמיקה שלו הם בעצם מוסיקליים בקונספט.
למשל בשיר הפתיחה, ENTER SANDMAN; השיר מתחיל בריף גיטרה שמוביל את הקצב. מרקם גיטרה זה שונה בתכלית ונשמע כמו גיטרת 12 מיתרים חשמלית ועדינה. כל העדינות הזו מושכת את המאזין פנימה וממקדת את תשומת הלב. כשהמתופף, לארס אולריך, נכנס והחבטה מהתוף הראשון שלו קופצת ממש מתוך התקליט ולאמצע החדר.
במונחים סגנוניים, מטאליקה עוסקת בגיוון. כל אחד משנים עשר השירים בתקליט עומד בפני עצמו. המבנים המוסיקליים הרב-חלקיים שהלכו בקומפוזיציות הארוכות הרבה יותר בעבר וללא צדק – לא ננטשו, אך הרעיון הוקלט הפעם לשירים בטווח של ארבע עד שש דקות. בכל פעם שרגע מוסיקלי אוחז בך שם, זה הימור די בטוח שלא תשמעו אותו שוב עד הפעם הבאה שתשמיעו את התקליט.
יש פה הגדרה מחדש. ולמעשה, מטאליקה עשתה דרך ארוכה, ארוכה מן המומנטום הטעון והדמיון של החומרים המוקדמים שנוצרו עם הגיטריסט הראשון, דייב מוסטיין (כיום הגנרל של מגאדת’) והבסיסט המנצח של הלהקה, קליף ברטון. כמה מהשירים בתקליט החדש הם ממש עדינים. ENTER SANDMAN הוא אולי שיר הערש המתכתי הראשון, והזמר מייעץ לילד שאליו הוא פונה: “שקט תינוק קטן, אל תגיד מילה / ואל תחשוב על הרעש הזה ששמעת / אלה רק החיות מתחת למיטה שלך / בארון שלך, בראש שלך”.
אבל מרקמי הגיטרה בעדינות של השיר והאמפתיה הבלתי מעורערת בשירה של ג’יימס הטפילד מסמלים חיבה מתמשכת. השיר NOTHING ELSE MATTERS אפילו לא מתיימר להקשות. זה כמעט בלדת מטאל קלילה של MTV, אבל ההרמוניות, יחסי הגומלין האקוסטיים וצלילי החשמליות העדינים בין הטפילד לקירק האמט, עם האופן שבו אולריך מתופף, גורמים לזה להיות בלדה בכל זאת. המילים של הטפילד מציעות מפתח להיסחפות האישית והרגשית יותר של התקליט כשהוא שר: “מעולם לא פתחתי את עצמי ככה / החיים שלנו, אנחנו חיים את זה בדרך שלנו / כל המילים האלה אני לא סתם אומר / ושום דבר אחר משנה”.
נראה כי כמה שירים במטאליקה נועדו להפוך לקלאסיקות של הארד-רוק. השיר WHENEVER I MAY ROAM פורח מתוך צליל דמוי סיטאר לתוך שיר רוק עוצמתי אך לירי. כשהטפילד שר, ‘הגוף שלי שוכב, אבל אני עדיין מסתובב’, הוא מהדהד, אולי באופן לא מודע, את אחת מתמונותיו הבלתי-מחיקות של איש הבלוז, רוברט ג’ונסון. השיר נשמע כמו המנון בהתהוות, אך המנון כזה ששמור בקנה מידה אנושי.
מטאליקה היא כבר לא חוד החנית של המטאל, כמו בהתחלה, אלא להקה שמרחיבה את הטווח המוסיקלי וההבעה שלה בתנאים שלה. זה יכול להיות רק צעד חיובי עבור להקה שמגשרת ביעילות על הפער בין מטאל מסחרי לבין הת’ראש הקשה הרבה יותר של להקות כמו אנתרקס, סלייר ומגאדת’.
השיר החמוץ היחיד של מטאליקה הוא DON’T TREAD ON ME, שמגיע כהלם לאחר המחאה הנלהבת של הלהקה נגד מלחמה ועוול חברתי, באלבומה הקודם. אז הנה הודעה לחברי מטאליקה: תבדקו את קמפיין יחסי הציבור המשומן של חברת היל ונולטון שממומן להפליא שמכר את מלחמת המפרץ לעצלנים של אמריקה. לכו להילחם בעצמכם במלחמה. רק לאחר מכן, תניפו את הדגל ותתלו סרט הצהוב ללוחמים שחוזרים הביתה, אם עדיין תרצו. השיר הזה שלכם מצלצל חלול במוסיקה שלו כמו גם במילים שלו. זה השיר הרע היחיד בתקליט מופתי של רוק’נ’רול בוגר ובועט”.
