כשהתקליטים ממריאים במטוס של ג'פרסון
להקת ג’פרסון איירפליין הייתה להקת רוק אמריקאית בעלת השפעה רבה שהוקמה בסן פרנסיסקו בשנת 1965 והייתה בחזית תנועת תרבות הנגד וסצנת הרוק הפסיכדלי של שנות ה-60. המוזיקה של הלהקה התאפיינה בשילוב החדשני של השפעות רוק, פולק, בלוז וג’אז, כמו גם בטקסטים בעלי מודעות חברתית וטעונים פוליטית
להקת ג’פרסון איירפליין הייתה ידועה בהופעות החיות המחשמלות שלה, שכללו לרוב אלתורים מורחבים ונופי סאונד ניסיוניים. את זה הביאו חברי הלהקה גם לכמה מהאירועים האיקוניים ביותר של התקופה, כולל פסטיבל הפופ של מונטריי, פסטיבל וודסטוק ופסטיבל אלטמונט הטרגי. המוזיקליות של הלהקה הייתה רבה, כשבחוד החנית ניצבה זמרת אחת בעל נוכחות כריזמתית ושמה גרייס סליק.
במהלך השנים, ההרכב של ג’פרסון איירפליין עבר מספר שינויים, כאשר חברים שונים עזבו והצטרפו ללהקה, שהתפרקה בסופו של דבר בשנת 1972 אך רבים מחבריה לשעבר המשיכו ליצור מוזיקה בפרויקטים שונים אחרים. כיום, ג’פרסון איירפליין נחשבת כאחת הלהקות החשובות והמשפיעות ביותר של שנות ה-60, ומורשתה ממשיכה להוות השראה לדורות חדשים של מוזיקאים. וכן, הלהקה קיבלה גם כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. אז לכבוד זה, בואו נגלה ביחד על התקליטים החדשים (אז) והחדשניים שהלהקה הוציאה אז.
מתחילים להמריא עם תקליט ראשון!
האלבום TAKES OFF יצא בשנת 1966 וכך סיפרו עליו שניים מחברי הלהקה:
הזמר מרטי באלין: “הסיבה היחידה שכתבתי את רוב שירי התקליט הזה היא כי לא היה מישהו אחר שרצה לכתוב אז. אפילו הייתי צריך לדחוף את פול (קאנטנר) לשיר. הוא לא חשב שיש לו קול טוב”.
הגיטריסט פול קאנטנר: “זה נכון. הייתה אז תחושה שכל מה שרצית לעשות, זה אפשרי. המתופף שלנו היה סקיפ ספנס. לא הערכנו אותו מספיק והוא עזב אותנו כדי להקים את להקת מובי גרייפ. הזמרת המקורית שלנו הייתה בהריון אז החלטנו שאנו חייבים להביא במקומה את גרייס סליק. לא ידענו כיצד לעשות זאת, כי היא הייתה אז בלהקה אחרת בשם THE GREAT SOCIETY. עד שיום אחד שמענו שלהקתה מתפרקת. עדיין התביישנו ודחפנו את הבסיסט שלנו, ג’ק קאסידי, לעשות את העבודה הזו. הוא היה החדש בחבורה ולכן זה הוטל עליו”.
בעטיפה האחורית של תקליט זה צוין כי הצליל המאופיין בו הוא JET AGE, שהוא למעשה שילוב בין מוזיקת פולק למוזיקה פסיכדלית. יש פה שירי פופ טהורים, כדוגמת IT’S NO SECRET לצד שירים, בהם סולואי הגיטרה מרמזים על עתיד הלהקה, כאחת השולטות בזירת המוזיקה החשמלית החופשית בהופעותיה. חברי הלהקה לא הצליחו להימנע מלעשות גירסת כיסוי לשיר TOBACCO ROAD, שקיבל אז אין ספור גרסאות, אבל בגירסה הזו שומרת הלהקה על רעננות והטבק נשמע, בהתאם, טרי ובעל ניחוח עשיר.
תקליט הבכורה הזה מזכיר את הצליל המוקדם של הבירדס ושיריו נשמעים פשוטים למדי; בלדות אהבה, המנונים של היפיז, תבניות בלוז וכו’. אבל הדרך בה הם נשמעים הייתה משהו חדש בסביבות שנת 1966. אחד התבלינים החשובים ביותר בלהקה הזו הוא צליל הגיטרות של יורמה קאוקנן, שמשפריץ חשמל לכל עבר והבסיסט, ג’ק קאסידי, שמעניק תדרים נמוכים שמנים ומפותלים להפליא. יש הרואים בתקליט הזה של ג’פרסון איירפליין את ה’ריבולבר’ של סן פרנסיסקו. זאת כי התקליט הזה השפיע על הסצנה של אותה עיר, כמו שהתקליט החדש של הביטלס, ריבולבר (שיצא זמן קצר לפניו), השפיע על הסצנה הבריטית.
זו התחלתה של קריירה ארוכת טווח ללהקה חשובה ומשפיעה. זה כיוון דרך חדש שצץ מסן פרנסיסקו כשהלהקה שעומדת מאחוריו לא נשמעת כחיקוי של משהו אחר, אלא יצרה סגנון ייחודי לה.
תקליט שני, כמובן, עם ארנב אחד לבן
אז מה באלין וקאנטנר סיפרו אז על התקליט הזה, שיצא בשנת 1967 ונקרא SURREALISTIC PILLOW?
באלין: “הגיטריסט יורמה קאקונן היה אז הקית’ ריצ’רדס שלנו. הוא גרם ללהקה להתפתח. הוא הביא אותנו לאילתורים מוזיקליים. יורמה לימד אותי לשיר במצב שכזה של אילתורים כבדים. לא הופתענו שהשירים של גרייס הפכו ללהיטים (WHITE RABBIT ו- SOMEBODY TO LOVE). שמענו אותה מבצעת אותם בלהקתה הקודמת וידענו שהם טובים”.
קאנטנר: “הייתה אז הפרדה גדולה בין סן פרנסיסקו ולוס אנג’לס. האנשים של לוס אנג’לס היו פרנואידים ביותר כלפי רעיונותיהם. בסן פרנסיסקו אהבנו להראות לאחרים את רעיונותינו, כמו צעצוע חדש שקיבלנו והתגאינו בו”.
ובכן, למרות שהשירים בתקליט הזה נשמעים פשוטים למדי – הדרך בה הם נשמעים הייתה משהו חדשני בתקופת 1966, ממש כמו הזמרת גרייס סליק. אם אתם מחפשים תקליט אחד של ג’פרסון איירפליין וחשקתם במשהו שנשמע כאסופת להיטים אך הוא עדיין תקליט אחיד, קבלו פה את חבילת הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה. זה מקום טוב להתחיל בו. זה הכי קרוב למושלם שיש, בטיסה הזו.
גרייס סליק היא אחת הזמרות הנשיות המשובחות יותר בתולדות הרוק האמריקני. מספיק לשמוע אתה בלהיט SOMEBODY TO LOVE כדי להבין. ואיזו זמרת אחרת יכולה לשיר טוב ממנה את הלהיט השני ורווי הפסיכדליה של אליס בארץ הפלאות, WHITE RABBITT? עם זאת, באלבום זה השליטה הייתה עדיין בידיו של באלין. סליק תשתלט יותר על העניינים מהמשך הדרך. אבל הביצועים שלה בתקליט שיש פה? פשוט דליקטס!
חשוב לא לשכוח, שהתקליט הזה יצא כמעט חצי שנה לפני סרג’נט פפר, שיש הטוענים, לא בצדק, שהרוק הפך ‘בוגר’ רק בזכותו. התקליט הזה של ג’פרסון איירפליין מוכיח שאין כך הדבר ושצוות המטוס כתב וביצע פה בבירור מוזיקה לנשמה ולא לגוף. תקליט זה שלהם עדיין הצליח לאזן בהצלחה בין הפסיכדליה המופשטת לפופ המהודק. את הכרית הסוריאליסטית הזו (שם התקליט הומצא על ידי גיטריסט הגרייטפול דד, ג’רי גרסיה) אפשר למצוא כיום גם כתקליט חדש היישר ממפעל התקליטים או כתקליט יד שניה.
תקליט שלישי עם התפרעות מוזיקלית משובחת
התקליט AFTER BATHING AT BAXTERS יצא בהמשך שנת 1967. באלין: “אז היינו כבר גדולים מאד. היינו האנשים הנכונים לבלות איתם. והאלבום הזה נוצר באווירת מסיבה”.
ובכן, התקליט הזה הוקלט בלוס אנג’לס וחברי הלהקה לא שמחו לעקור לשם מסן פרנסיסקו, אך הייתה זו הצעה מפתה מצד חברת התקליטים לשכור ללהקה אחוזה גדולה שם, כנראה בעקבות הלהיטים שיצאו לפני כן. באחוזה זו התארחה להקת הביטלס, שנה לפני כן, והיו בה שערים חשמליים, בריכה ענקית, סאונה ועוד פינוקים. באלין: “כל לילה היו שם מסיבות מטורפות. מסיבות מוזרות ביותר. פשוט ישבנו שם וכל העולם פרץ פנימה”.
אבל התוצאה המוקלטת שהתקבלה הכניסה את חברת התקליטים, שהשקיעה כסף רב בדבר, לחרדה גדולה. הסיבה? לא היה שיר אחד שסומן על ידה כלהיט בטוח. במקומו צצו צלילים מעוותים ושירים מורכבים. האכזבה נרשמה כשהתקליט הגיע רק למקום ה-17 במצעד המכירות בארה”ב וחברי הלהקה רטנו אז כי בחברת התקליטים יושבים אנשים זקנים שגרים הרחק מהדבר האמיתי. פול קאנטנר סיפר בזמנו לעיתון KRLA: “אנחנו חייבים להתפתח כלהקה. זה בדיוק המקום בו אנו צריכים להיות עכשיו. מי שלא אוהב את התקליט הזה – לא אוהב את הלהקה שלנו”.
עיתון CRAWDADDY פרסם בביקורתו: “זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה. זה האלבום שכולנו, אוהבי הבירדס ופול באטרפילד, חיכינו לו. אמנם אין ללהקה את הכוח המוסיקלי של הרולינג סטונס אך חבריה מכירים את החוקים ויודעים כיצד לשבור אותם היטב. זה תקליט אדיר להקשבה באוזניות”.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: “זה בהחלט אפשרי שג’פרסון איירפליין יכולה להיות להקת הרוק’נ’רול הטובה ביותר באמריקה כיום. יש לנו את גרייס סליק, ללא ספק אחת משתיים או שלושת הקולות הנשיים הלא אופראיים הטובים בעולם; ג’ק קאסידי, אולי הבסיסט החזק ביותר בסביבה מחוץ ללהקת בלוז; מרטי באלין ופול קנטנר שהמילים והלחנים שלהם הם מהטובים ביותר שזמינים כרגע ויורמה קאוקונן וספנסר דריידן, שאמנם אינם וירטואוזים אינסטרומנטליים בולטים, אך בהחלט מקוריים ויצירתיים בהקשר של רוק’נ’רול. זה לא מאוד מפתיע שהאיירפליין כל כך טובים”.
אך היו שלא אהבו את המוצר החדש, כמו עיתון HULLABALOO, שכתב: “המטוס הזה לא מצליח להתנתק מהקרקע. כיצד להקה שכזו מתרסקת בלהבות אחרי שני אלבומים טובים? זו חידה”.
גם עיתון CHEETAH לא אהב את צלילי המטוס החדשים: “התקליט משעמם. ברור שללהקה הזו יש גישה שנמצאת אי שם גבוה מעל למוזיקה שהיא יוצרת והופכת משעממת מתקליט לתקליט. בראשון הייתה התלהבות והנאה. באלבום השני כבר נשמע כי הלהקה הפכה לסוג של ביזנס. סגנון השירה של גרייס סליק מעצבן אותי. אולי אני מפספס פה משהו אבל גם אולי לא”.
עדיין, שנת 1967 הייתה שנה מרהיבה מבחינה מוסיקלית והתקליט הזה הוא אחד הגדולים שיצאו באותה תקופה, בה המטוס של ג’פרסון עדיין טס גבוה מאד.
אז מה קרה בהמשך לאותו מטוס? בואו נגלה עוד כמה עניינים:
על תקליט הרביעי, CROWN OF CREATION שיצא ב-1968.
באלין: “בשלב הזה הפך הקטע הדמוקרטי בלהקה לבלתי נשלט. לפתע המתופף שלנו שר, הבסיסט שלנו שר וכל אחד היה חייב ששיר שהוא כתב יהיה באלבום. מנהלים ואמרגנים מסביב החלו פתאום לקבוע לנו מה לעשות. התחלתי לסגת אז מהלהקה”.
על תקליט ההופעה BLESS IT’S POINTED HEAD, שהוקלט בכמה הופעות חיות (בפילמור איסט ופילמור ווסט, לקראת סוף 1968) ויצא בפברואר 1969.
באלין: “ההופעות שעשינו אז היו מהטובות ביותר. גרייס ואני השתלבנו נהדר מבחינה ווקאלית. על הבמה היינו שנינו בשליטה, בעוד שבאולפנים נהגו הנגנים בחבורה לטאטא אותנו הצידה”.
על התקליט VOLUNTEERS, שיצא בנובמבר 1969.
באלין: “בשלב הזה כבר לא התלהבתי והתרגשתי ממה שיצרנו. חשתי שאין יותר אתגר. הפכנו לגוף תעשייתי. אנשים שהשקיעו בנו החלו לדרוש שנשתנה. התחלתי להתלונן הרבה והפכתי למניאק של החבורה. זה היה זמן אפל מאד, כשעזבתי את הלהקה. כולם מתו מסביבי. כשג’ניס ג’ופלין מתה, חשתי שאינני מסוגל יותר ושאני חייב לאסוף את עצמי”.
קאנטנר: “כשהתחלתי לעבוד עם מארטי, בשנת 1965, הוא דאג להגיד לי אז שנצליח לעבוד במשך חמש שנים ואז אשנא אותו והוא יילך ממני. זה בדיוק מה שקרה. מה שאמרנו באלבום הזה הוא הרוח של אותם הזמנים”.
אם קראתם עד לפה, סימן שהמוסיקה של ג’פרסון איירפליין מסקרנת אתכם. אז אתם מוזמנים לגשת לחנות תקליטים (בתל אביב או בכל מקום אחר שיש) ולהתחמש באחד התקליטים האלו. נשמח מאד אם תספרו לנו מה דעתכם על הצלילים שבקעו מהפטיפון שלכם.
