מסע בין ההרכבים השווים של האייטיז הישראלי

אז מה באמת כדאי לשים על הפטיפון שלושים שנה אחרי הימים בהם שרי צוריאל היתה אחלה שלאגר

גיורא תקליטים
נובמבר 1, 2020

עדיין לא ברור איך זה קרה בדיוק, אבל לאייטיז יצא בכל העולם שם של עשור נלעג במיוחד. בישראל המצב לגמרי לא שונה, ועדיין רצות כאן דאחקות על האוכל של אז (למרות שאנחנו בגיורא מכורים לנצח לממרח חומוס בקופסת שימורים ולאבקת זיפ), הבגדים המצחיקים (עוד לא נגמלנו מהסרבל הגזעי של טופר) וכמובן המוסיקה (מודים: טרם הספקנו להתאושש מ”טאקו” ומ”זודיאק”).

אבל בתוך כל אלה, שנות השמונים סיפקו המון מוסיקה מעולה בעברית. בשנות השמונים יצאו כאן כמויות של תקליטים שווים, חלקם הפכו לפריטי אספנות ואת רובם אפשר למצוא כמעט תמיד על המדף בחנות. בואו נלך צעד צעד בין ההרכבים הישראלים, שעשו לנו את העשור ההוא, ונבדוק מה באמת כדאי לקחת הביתה ולשים על הפטיפוו גם בעשור השלישי של המאה ה-21.

תיסלם

החבורה הצעירה של דני בסן, יזהר אשדות ויאיר ניצני סיפקה בחצי הראשון של העשור שני תקליטים נהדרים: ב- 1981 יצא “רדיו חזק” שכלל את שיר הנושא, “תנו לי רוקנ’רול” ו”לראות אותה היום” המופתי וכעבור פחות משנתיים הגיע “תיסלם 2” הבוגר והשלם יותר עם “בוקר של כיף”, “כבר הסתיו עכשיו”, “עוד פגישה” ו”השריקה הזאת”. צעד קטן לתיסלם, צעד ענק לרשת ג’.

בנזין

לפני העידן היווני שלו נחת יהודה פוליקר בתל אביב, שם את הרוק של הקריות על המפה, וכך פצח קרב מעריצות עקוב מליפסטיק: המתוסלמות נגד המבונזנות. ב- 1982 בנזין הוציאה את “24 שעות” עתיר הלהיטים שכלל את “יום שישי”, “חופשי זה לגמרי לבד” ו”זה הכל”. אלבום הפרידה של בנזין יצא ב- 1984 והציג את “בית משותף”, ו”פנים אל מול פנים”. בזמנו התאכזבו בחברת התקליטים מהמכירות הנמוכות יחסית, אבל זה היה ועודנו תקליט נהדר.

הקליק

נכון, היו להם פה ושם להיטים, אבל הקליק נראו אחרת ונשמעו אחרת. בשנות השמונים זו היתה חתרנות לשמה. התקליט “אמא אני לא רוצה להיגמל” מ- 1981 כולל “אינקובטור” ו”גולם” המעיפים הפך לאחד הסמלים הבולטים של הגל החדש הישראלי. בהמשך הגיע עולם צפוף שתרם לעולם את “אל תדליקו לי נר”, “כל האמת” ו”נמאס לי” שעדיין נשמעים טריים כאילו הוקלטו רק אתמול.

משינה

יובל בנאי ושלומי ברכה, חיילים משוחררים, הקימו את משינה, חרשו את במות המועדונים של תל אביב, התייאשו, התפרקו, ואז – כשהחליטו לחזור – התקשו להאמין שהלהקה האיזוטרית שלהם הפכה לדבר הכי גדול בארץ. משינה הוציאו בשנות השמונים שלושה אלבומים, מלאים ברגעים של כיף, כשמכולם אנחנו תמיד נשארים בסוף עם הבכור מ-1985, שהביא לעולם את “רכבת לילה לקהיר”, “בלדה לסוכן כפול”, “אנה” ו”אופטיקאי מדופלם”. מי אמר שנוסטלגיה זה למבוגרים בלבד.

מינימל קומפקט

סמי בירנבך, ברי סחרוף ומלכה שפיגל עזבו את הארץ בתחילת שנות השמונים כדי להגשים חלום ולעשות את זה באירופה. זה היה הבסיס של מינימל קומפקט אליה הצטרף המתופף ההולנדי מקס פרנקן ובהמשך החבר הטוב, רמי פורטיס. מינימל קרעו את אירופה, הפכו לאחד מהרכבי האנדרדגאונד המעניינים ביבשת והוציאו בין 1982 ל-1987 ארבעה אלבומים, כולם נהדרים. שומעים שם היטב את הבסיס ליצירה שבראה את פורטיסחרוף, ובעיקר יש כאן הרכב שלא מוותר על הצורך לנסות לרדת לשוליים, אבל באותה מידה גם לא מתפשר על עולם מלודי עשיר, יצירתי ומרגש.

להקה רטורית

החיים של יוסי אלפנט היו קצרים, הסתיימו כבר בגיל 32, אבל הוא השאיר מאחוריו שוורה של עבודות רוק לתפארת מדינת ישראל. בשורה הזו נכלל ההרכב שלו, להקה רטורית, שהוציא בשעתו מיני אלבום ובהמשך את אותו המיני בצירוף הופעה חיה. יותר מעשרים שנה אחרי, ההקלטות המקוריות של רטורית תועדו על גבי תקליט נהדר שכולל את “סדר יום”, “הלם כרך” ו”הטריק מיפן”.

טאטו

רק תקליט אחד השאירה אחריה להקת טאטו, אבל איזה אחד זה היה. הרכב העל של ערן צור, אלונה דניאל ויובל מסנר, פליטי בית הספר למוסיקה רימון, אחראי ל”חתוך תוכן” מ- 1988, שהנביט את “מחבואים”, “בדידותי” ו”בחצרות בחושך” המצוינים. הרבה לפני שרימון הפך לסמל של מוסיקה ישראלית שמרנית, טאטו הביאו לבמה את השונות באופן מיטבי.

החברים של נטאשה

אקורד הסיום המפואר של העשור: הלהקה של ארקדי דוכין ומיכה שטרית התברברה במשך שנים, לא זכתה בשום הכרה ציבורית, והעתיד היה לוטה בערפל סיגריות סמיך. ב- 1989 הדרך הקשה והכשרון הענק באו לידי ביטוי באלבום בכורה יוצא דופן. “מלנכולי”, “יש בך”, “זקוק לך” ו”נאמר כבר הכל” הופכים את התקליט הזה לחגיגה מנומקת של דיכאון והניחה את היסודות לקריירה המרתקת של דוכין ושטרית.