The Miseducation of Lauryn Hill
לפני ביונסה, לפני איימי, לפני אדל, לפני ריהאנה, לפני אלישייה, לפני ג’אנל מוניי, לפני ניקי מינאז’ וקארדי בי, נערה בת 18 גנבה את ההצגה בסרט “האחיות בלוז 2” כשסלסלה את נשמתה עד לשערי גן עדן
התקליט של לורן – The Miseducation of Lauryn Hill
היא חברה לשני חברי ילדות, הם קראו לעצמם “הפוג’יז” והוציאו באותה שנה תקליט בכורה שלא הרבה שמו לב אליו אבל הכשרון הגולמי – כולל הבחורה שהפתיעה בכך שהיא לא רק שרה יפה, היא גם יודעת לדפוק ראפ כמו אלופה. קצת מאוחר יותר, הפוג’יז הוציאו אלבום שני שבעזרת כמה פזמונים ממוחזרים והמון יצירתיות הפך לאחד מאלבומי הראפ הנמכרים בהיסטוריה. ואז הפוג’יז התפרקו, וההיפ הופ הפך לז’אנר המוזיקלי הכי אלים ומושמץ בעולם כששני הגברים שהובילו אותו – טופאק וביגי – נרצחו.
והבחורה, כאילו מנותקת מהעולם הזה והפוזה, המיזוגניה והקשקושים שלו, החליטה להוציא אלבום על אהבה ועל אמהות, ועל נשיות, ועל אלוהים. לבחורה קוראים לורן היל וככה היא יצרה את אחד האלבומים החשובים והמשפיעים בכל הזמנים.
נכון שלורן כבר עשתה בעבר טייקים שלה על קלאסיקות סול בין אם ב ready or not, Killing Me Softly, או ב if i rule the world של נאס. אז הפעם היא באה בהפוך על הפוך ולקחה שיר ראפ שהפך לקלאסיקה של הוו טאנג קלאן ועשתה ממנו את “Ex-Factor” קורע הלבבות. או כשהיא מערבבת בין קינגסטון, ג’מייקה לניו ג’רזי ודופקת ראפ מדהים עם חצי דיאלקט ג’מייקני ב”Lost Ones” שמוקדש בין השורות לחבר שלה מהפוג’יז שעבר קצת את הגבול.
Lauryn Hill – Doo-Wop -That Thing
היא צוחקת על מלחמת המינים והפוזה של הראפר המאצ’ו הטיפוסי ב”Doo Wop” וקורעת לכולם את הלב כששרה לבנה את “to Zion” עם הגיטרות המושלמות של קרלוס סנטנה ברקע.
בני משפחת מארלי נכנסו ויצאו מהאולפן שבנה אבא בוב בקינגסטון, שם הוקלט רוב האלבום, אחרי שלוריין לא אהבה את הוויבים ששררו באולפן בניו יורק. המארלי שבלט במיוחד היה רוהאן (הבן של בוב ואבי ילדיה של לוריין), שהיווה את אחת ההשראות לאלבום כולו, בדגש על הדואט עם דיאנג’לו (ממש לפני הפריצה הגדולה שלו) “Nothing Even Matters“. גם מרי ג’יי בלייג’ הנהדרת כאן לתחרות סלסולים ידידותית ב”I Used To Love Him“, והפיל גוד של “Every Ghetto, Every City” נשמע כאילו סטיבי וונדר הטביל את השיר הזה בכבודו ובעצמו. כמות השירים שהפכו לנכס צאן ברזל כאן היא פשוט אינסופית. אפילו לא הגענו לשיר התקווה/עידוד האולטימטיבי – “Everything is Everything” שהוא די בקלות הזיווג הכי יפה שנעשה בין היפ הופ למוזיקה קלאסית. או הביצוע המושלם של “Cant Take My Eyes Off Of You” שהוא מתוק בדיוק במידה הנחוצה כדי שלא נמות מסכרת.
עברו כמעט 20 שנה ועדיין, האלבום הזה מהווה מגדלור – כשמדברים על ראפ נשי – זה האלבום הראשון שיוזכר, למרות שזה בכלל לא אלבום ראפ. בין אם זה האומץ שבו לוריין עירבבה סגנונות מוזיקליים, או הטקסטים הפגיעים שמדממים מכנות – אין זמרת/ראפרית שלא הושפעה עמוקות מהאלבום הזה (וגם זמרים/ראפרים, שאכלו חזק את הכאפה שהביאה).
בעוד הקריירה של לורן לא הגיעה לשיאים הללו מאז (כנראה מבחירה שלה) אף אחת לא ממש מערערת על המעמד שלה בתור הראפרית הגדולה והחשובה מכולן. ותמיד יהיה לה את האלבום המושלם הזה והמורשת שלו – שמתאר את החוויה ה(א)נ(ו)שית, עטוף במוזיקה על זמנית. העולם הוא מקום טוב יותר בזכותו.
