.DAMN תקליט ראפ של השנה
הכותרת של כל שיר הוא מילה אחת, באותיות גדולות, בכל שיר קנדריק מפרק לגורמים את הקונספט והיחס שלו אליו, בין אם זה “צנעה”, “פחד”, “אהבה” או “אלוהים”
התקליט של קנדריק לאמאר .DAMN
נתחיל מהסוף. התקליט הזה נבחר לאלבום השנה 2017 של מגזין “הרולינג סטון”, זכה בגראמי על “אלבום הראפ של השנה” ולסיום, הפך לאלבום המוזיקלי הראשון שלא שייך לז’אנר הקלאסי/ג’אז שזכה בפרס הפוליצר למוזיקה.
ומבחינת פופולריות? אחד מהאלבומים הנמכרים של אותה שנה – פלטינה כפולה (מעל 2 מיליון רכישות). בנוסף, כל העולם ואחותו מחזיק מקנדריק הראפר הכי טוב בעולם אחרי שהוציא בשנת 2015 את המאסטרפיס To Pimp A Butterfly שנחשב בעיניי רבים לאלבום העשור.
אבל האם כל ההייפ הזה מוצדק?
“האם זו רשעות? האם זו חולשה? את/ה תחליט”
כך נפתח התקליט, “קונג-פו קני” (עוד כינוי שהוא הוסיף לעצמו) נמצא במקום בחייו בו הוא מרגיש שהוא “נמשח” למלכות, והוא מנסה להבין מה לעשות עם הברכה/קללה הזאת. לאורכו ורוחבו של האלבום, הוא מנתח את עצמו ואת העולם כשהוא עובר בין תחושות ורגשות. הכותרת של כל שיר הוא מילה אחת, באותיות גדולות, בכל שיר קנדריק מפרק לגורמים את הקונספט והיחס שלו אליו, בין אם זה “צנעה”, “פחד”, “אהבה” או “אלוהים”. הטקסטים מאוד מופשטים, לפעמים קנדריק יורק אותם מהפה שלו כמו משוגע האוחז מכונת ירייה עם תחמושת אינסופית, לעיתים הוא אפאתי, מרחף ומנותק.
כבן מזל תאומים, הדואליות משחקת תפקיד גדול בתקליט הזה, אולי יותר מבשאר אלבומיו. הרשעות והחולשה, אלוהים והשטן, השאיפה אל עולם הרוח וההתבוססות והנפילה היומיומית אל החומר. יש כאן המון רפרנסים לתנ”ך (בדגש על ספר “דברים”) ולברית החדשה, קנדריק תמיד היה קרוב לנצרות, הוא לא מתבייש בהיותו “ילד טוב”, אבל הוא תמיד מציג את שני צידי המטבע ולא נשמע מתחסד כאחד שכבר ניצח את השדים שלו. בכלל, מעניין לראות איך שניים מהראפרים הכי חשובים, מעניינים ומצטיינים של העשור האחרון – קנדריק וקנייה ווסט – נמצאים די קרוב לדת ולאלוהים. כדי להימנע מלהישמע כמו איזה “וויל סמית'” או תת הז’אנר הדי מגוחך של “ראפ נוצרי”, ההיפ הופ של קנדריק וקנייה גרם למוטיבים דתיים להישמע “מגניבים”, פשוט זרוק איזה “פוסי” או “וויד” או “רצח” פנימה בשביל האיזון והכל בסדר. קנדריק גם מציג את עצמו כאחד מ”בני ישראל השחורים”, תת זרם שטוען שהשחורים, ההיספנים והאינדיאנים הם בני ישראל האמיתיים (עד כאן זה ממש נאמר בתקליט בשיחת טלפון מבן דודו של קנדריק) ושהיהודים ה”לבנים” פשוט גנבו את הזהות הזאת והלבישו אותה על עצמם (החלק הזה לא מופיע בתקליט, מן הסתם). נו טוב, הוא לא יכול להיות צודק בכל נושא.
תקליט עם ביטים משובחים
בכל אופן, שטויות בצד, בן הדוד קארל אומר לקנדריק “כולנו מקוללים, ועד שלא נתיישר, אלוהים ימשיך להעניש אותנו” וכאן ליבו של התקליט. הפתיח הוא סיפור קצר על אישה עיוורת וזקנה שקנדריק בוחר לגשת לעזור לה, עם רקע מוזיקלי שנשמע כאילו יצא מסרט של טרנטינו (וגם עם סוף בהתאם) ומשם יוצאים לרכבת ההרים של התקליט.
הטקסטים תמיד פוגעים בול, הרי קנדריק הוא כותב מצוין וראפר וירטואוז עם אינספור תבניות חריזה, ב”XXX” למשל – אחד ההיילייטים של התקליט (עם אירוח מפתיע של “יו-2″) – קנדריק מייעץ לחבר שבנו בדיוק נרצח להשיג נקמה בכל מחיר, ואז נכנס לבית ספר כדי לדבר עם הילדים על בקרת כלי נשק. ב”Lust” הוא מגיש טקסט המופנה כלפיי שני המינים על השליטה של התאווה בחיים של כולנו, כיצד כולנו העבדים של ההתמכרויות שלנו, בעוד בפזמון הוא מבקש “i need some water”, אותם מים קדושים שהוא דיבר עליהם גם באלבומיו הקודמים, עבור דור ששותה הכל, חוץ מאשר את המים שירוו אותם באמת.
Kendrick Lamar – HUMBLE
מבחינת המוזיקה יש כאן המון רעיונות, רובם עוברים מעולה עם ביטים משובחים, אבל חשוב לזכור שהרגליים עדיין נטועות בהיפ הופ – הוא אפילו הביא את די ג’יי קיד קאפרי כדי ש”ינחה” את האלבום בקטעי מעבר קצרים כמו במיקסטייפים האגדיים שלו משנות ה-90. הסינגלים – “HUMBLE” שכבר הפך להמנון ו”LOYALTY” שלגמרי מספק את הסחורה לציפיות הגבוהות מדואט עם ריהאנה – דאגו שהאלבום ישרוף יפה מאוד את כל המצעדים. אבל מבחינת השירים כמכלול – לא הכל עובר חלק – “PRIDE” נשמע תלוש מדי, ברור שזה בכוונה, אבל זה לא משנה כלום כשבא לך פשוט לדלג לשיר הבא. בנוסף, “LOVE” הוא שיר משעמם וג’נרי מאוד ברמת ההפקה והווקאלז של זאקרי מעיקים על הנשמה.
ועדיין אי אפשר לחתוך אותם החוצה, היות והם חלקים אינטגרלים מהתמונה שקנדריק ביקש לצייר. אולי פשוט היה עדיף שישתמש בצבעים אחרים. אבל מלבד זאת, מדובר במוזיקה מצוינת, כשהכל מתנקז לשיר הסיום “DUCKWORTH” בו קנדריק מראפרפ כאילו החיים שלו תלויים בזה – סיפור אחד, כל כך משוגע, שמסתיים בזה ש, ובכן – החיים שלו היו תלויים בדיוק בסיפור הזה. ההפקה של אחד מהאלכימאים הבולטים של מדעי ההיפ הופ – 9th Wonder – עושה סוויצ‘ים בין שלושה ביטים שונים, כל אחד מלא נשמה בדרכו וכשהשיר מגיע לפאנץ’ החותם, לא נשאר אלא להגיד את שם האלבום, על כפל המשמעות שלו (שעובד גם די יפה בעברית).
לסיכום, אלבומו האחרון (נכון לעת כתיבת שורות אלה) של קונג פו קני הוא עוד יהלום בכתר הנוצץ שלו, אם יש ראפר שפרץ בעשור האחרון שבהחלט עומד ברמה שהציבו הענקים שעל כתפיהם הוא נעמד (וד”ש לאבא הרוחני שלו – טופאק) – זה קנדריק.
למרות נפילות קטנות, זה תקליט שבו השלם עולה על סך חלקיו, אז כנראה שההייפ, הפרסים, והמחמאות – ראויים גם ראויים.
חשוב לציין, קנדריק הוציא “מהדורת אספנים” של התקליט, בה השירים מסודרים בסדר הפוך, ובכך הסיפור, והמסע בין הרגשות/רגעים עובד בצורה אחרת לגמרי.
האם זו רשעות? האם זו חולשה?
אתם תחליטו.
