"הפנטזיה המעוותת, האפלולית והיפה שלי" -קנייה ווסט בתקליט חדש
לכל העולם היה ברור כבר מההאזנה הראשונה – מדובר במאסטרפיס. הביקורות השתפכו, המצעדים השתחוו והמאזינים התמוגגו
קנייה ווסט בתקליט חדש: “הפנטזיה המעוותת, האפלולית והיפה שלי”.
אם יש מכנה משותף שמלווה אותנו באופן קבוע בערך משנת 2004 ועד שנת 2020 , הוא יהיה המשפט “זהו, הקנייה ווסט הזה התחרפן לגמרי, סופית” כבר 16 שנים (ואפילו 20, אם אתם חזקים בהיפ הופ) שהבחור הדו-קוטבי משיקגו מייצר כותרות על בסיס יומיומי. כאלה שגורמות לכל אורות הזרקורים להיות מופנים אליו, תמיד מחורפן, תמיד מעניין, תמיד יצירתי ואיכשהו, תמיד כולם יגידו מילים כמו “זהו” ו”סופית”.
ואז הוא מפיל פצצת אטום ששוב משנה את עולם המוזיקה ומוכיח שהוא עדיין לפני כולם בסיבוב. אז בדיוק לפני עשור (נובמבר 2010) הוא הפיל את הפצצה הכי גדולה שלו, בין פרידה מהחשפנית/כוכבנית אמבר רוז לבין הזוגיות ההזויה עם אתם-יודעים-מי, הוא כתב את "הפנטזיה המעוותת, האפלולית והיפה שלי".
אחרי ארבעה אלבומים בחוץ, כל אחד פיסת היסטוריה בפני עצמו, וכשכל העולם מלגלג עליו (אובמה קרא לו “דביל”, החבר’ה בסאות פארק קראו לו “דג גיי” בפרק היסטרי) קנייה הסתגר בהוואי ונתן למוזות לזרום כשהוא מקיף את עצמו בכוכבי היפ הופ, אינדי ופופ. ה”מחנה האולימפי” שהקים הפך לסביבה יצירתית עם ניצוצות של רעיונות שעפו לכל עבר.
אי לכך ובהתאם לזאת, בשבועות שהובילו לצאתו של התקליט קנייה פצח במסורת שקרא לה G.O.O.D. Fridays. בכל יום שישי הוא שלף מהתנור שיר חדש להאזנה בחינם (בזמנו זה היה ביג דיל, עוד אחד מהטרנדים שהוא הוביל), כל אחד שונה מהותית מקודמו ועם אורחים נוצצים מרחבי הספקטרום המוזיקלי. לדוגמא, היה שם רימיקס לשיר של ילד הפלא (דאז) ג’סטין ביבר יחד עם רייקוואן מה’וו טאנג קלאן’. בתור מי שעוד בתקליט הבכורה שלו כבר טשטש לחלוטין את הגבולות בין ההיפ הופ של האנדרגאונד לזה של המצעדים, עכשיו הוא עשה את זה עם עדשה רחבה בהרבה.
ואז התקליט יצא, ובניגוד ללא מעט קלאסיקות שלוקח זמן לעכל ולהבין שהן כאלה, לכל העולם היה ברור כבר מההאזנה הראשונה - מדובר במאסטרפיס. הביקורות השתפכו, המצעדים השתחוו והמאזינים התמוגגו.
אסתטיקת הסאונד והרעיונות המוזיקליים לקחו וערבבו את כל מה שקנייה יישם בארבעת אלבומיו הקודמים, והוסיפו מעל שכבה נוספת של יוקרה ואז, כתוספת, עוד קצת יוקרה. התקליט מפוצץ באורחים, חלקם שחקנים חדשים שנותנים את ההופעה של חייהם (ניקי מינאז’, אני מסתכל עלייך) ואחרים רגע לפני שהם נעלמים לנו מהחיים (שי הנסיך, מה המצב) או כוכבי ענק כמו אלטון ג’ון שבאו לזמר בדיוק שורה אחת וללכת הביתה.
Kanye West – Dark Fantasy ft. Teyana Taylor
למרות הכל, אף אחד לא הצליח לקחת את הזרקור מקנייה, שכרגיל, כתב על חייו, על יחסי האהבה/שנאה שלו עם נשים/מוזיקה/תהילה/העולם/אלוהים/השטן וכמובן – עצמו, אבל הפעם יצא לו הפסקול לחייו של הגבר הסכיזופרן של המאה ה-21.
הרי אין גבר שהוא לא קצת דושבג כמו ב runaway, או חולם על להתמסד עם כוכבת פורנו כמו ב hell of a life ואין מערכת יחסים שלא מסתיימת ב blame game. הוא מציג בראוותנות את All of the lights והמשיכה הבלתי מוסברת שלו אליהן, וסוגר את האלבום בתחינה בקולותיהם המלאכיים של אלישיה קיז ואלי ג’קסון (מThe Roux) “תברח מהאורות, נוס על נפשך” כאילו הוא בעצמו יודע, שהאורות האלה יגמרו את החיים שלו כמו שעשו לאליל שלו – מייקל ג’קסון – שנפטר בעת הקלטת האלבום.
בעשור שחלף, המורשת של הפנטזיה של קנייה רק התעצמה, עם אינספור אומנים ששאבו את ההשראה מהתקליט הזה והקונפליקט שהוא מייצג. ההיפ הופ של המיינסטרים כבר מזמן לא היה רק “מוזיקת רחוב”, קנייה לקח אותו ביד אחת, מבלי להתנצל, אל מגדלי היוקרה הגבוהים ביותר. אין אומן היפ הופ שפרץ בעשור האחרון שלא נשא את עיניו אל קנייה, מקנדריק, לג’יי קול, ואפילו החבר בעבר ויריב בהווה – דרייק.
וקנייה עצמו? אפילו לא ניסה להתחרות בגבהים שאליו הגיע בתקליט הזה.
מבחינת אלבומים ,הנה סיכום של העשור האחרון שלו מאז אותו הרגע:
הוא היה נשמע שבע באלבום המשותף עם ג’יי זי, הציג את האנטיתזה לפנטזיה האפלה עם “ייזוס” המכוער, הבין כמה הוא והמשפחה שהקים הם עניין שברירי ב”חיי פבלו” הלא מוערך מספיק, התמודד עם הדו קוטביות שלו ב”יה” ו”ילדים רואים רוחות” ולבסוף, באופן טבעי, הוציא אלבום שבו הוא מוסר את עצמו לאלוהים עם “ישו הוא המלך”.
אבל קנייה כמו קנייה, ספק כי הוא תמיד מאתגר את עצמו, ספק כי הוא פשוט אידיוט – לא “ברח מהאורות”, הוא קפץ ראש פנימה, יש כאלה שיגידו “זהו, הוא התחרפן סופית” או שהוא כבר “איבד את הטאץ'”. נו טוב, אחרי הכל, הוא האיש שהוציא את האלבום הכי חשוב ומשפיע של העשור האחרון, הוא כבר יראה להם מאיפה משתין הדג הגיי.
אחלה כתבה תודה רבה!