תקליטים שירדו מהפסים... של אבי רואד
החודש, אוגוסט בשנת 1969, פסעו ארבעה מוסיקאים ידועים מאד על מעבר החציה שהיה ברחוב, מחוץ לאולפן ההקלטות בו הם הקליטו כמעט את כל יצירותיהם. האולפן הוא EMI והרחוב הוא אבי רואד, בלונדון. הייתה זו שעת בוקר מאוחרת כשמצלמתו של איאן מקמיליאן הקפיאה את הביטלס שצעדו, זה אחר זה, והתמונה הפכה לאחת מעטיפות התקליטים הבולטות יותר בעולם הרוק והפופ
במאמר זה נביא שלוש דוגמאות ובהן ההשפעה המתמשכת של עטיפת התקליט, אבי רואד, על עולם אמנות עטיפת האלבומים. חנויות התקליטים זכו לשים מאז על מדפיהן תוצרת של להקות שונות שבאו לחקות בבירור את העטיפה ההיא. נראה כיצד הדוגמאות שלנו פה באות משלושה ז’אנרים שונים מאד זה מזה שעשו כבוד לעטיפה האייקונית של הביטלס תוך הוספת הטוויסטים הייחודיים שלהם.
בין אם זו מחווה לבבית או פרשנות מחודשת חכמה, כל עטיפת תקליט מספרת את הסיפור שלה תוך שהיא נושאת חלק מהמורשת של הביטלס. הצטרפו אלינו כשאנו חוגגים את הכוח המתמשך של עטיפת התקליט החשוב ההוא, שצולמה, כאמור, בחודש אוגוסט שמשי בלונדון.
זו לא רק העטיפה, אלא גם התקליט בהשפעת אבי רואד
שדרת מקלמור זה המקום בו ניצבו בזמנו אולפני ההקלטה מהמשפיעים ביותר בתרבות המוזיקה מסוף שנות החמישים ועד אמצע הסבנטיז – אולפני סטאקס. היה זה בימים בהם האנשים השחורים באמריקה סבלו מגזענות נוראית אך נפגשו באולפן עם מוסיקאים לבנים כדי לעשות יחדיו מוזיקה. ועוד איזו מוזיקה!
חברת סטאקס הייתה בבעלות אנשים לבנים ושכנה באזור של אוכלוסיה שחורה ממעמד הפועלים. היא העניקה תגובה הולמת עם חספוס הפקתי לצליל המוקפד של חברת מוטאון. להקת BOOKER T AND THE MGS הייתה להקת הבית המופלאה של אולפני חברת התקליטים הזו. ארבעת חבריה הורכבו משני שחורים (בוקר טי ג’ונס באורגן האמונד ושאר מקלדות ואל ג’קסון ג’וניור בתופים) ושני לבנים (הגיטריסט סטיב קרופר והבסיסט דונאלד ‘דאק’ דאן). זו הייתה רביעייה של מוזיקאים שהקליטה בעיקר מוזיקה אינסטרומנטלית. הסאונד שיצרו הפך לאחד הדברים הטובים והמשפיעים יותר בתרבות המוזיקה השחורה.
בינואר 1970, לאחר לא מעט הצלחות, יצא תקליט המחווה שלה לאבי רואד. שימו לב, מדובר רק בשלושה ומשהו חודשים לאחר צאת התקליט של הביטלס לחנויות התקליטים! כל התקליט מכיל עיבודים, בסגנון הלהקה, לשירים שהביטלס הקליטו זמן קצר לפני כן לאלבומם האחרון. באופן מעניין למדי, באותו הזמן הקליט גיטריסט הג’אז, ג’ורג’ בנסון, תקליט שלו ובו פירושיו לשירי התקליט הזה, בשם THE OTHER SIDE OF ABBEY ROAD.
בוקר טי בספרו: “היה לי כל כך הרבה כבוד לביטלס. לביטלס הייתה תהילה. כל השבחים. הם היו יכולים להפסיק ולנוח על זרי הדפנה, אבל הם לא. הם המשיכו לעסוק ביצירתיות ואהבה למוזיקה. החלטתי שמישהו צריך לעשות הצהרת תודה והוקרה לזה. ‘אתה רוצה לעשות מה?!’, נשאלתי בחברת התקליטים. ‘תקליט מחווה לאבי רואד של הביטלס’, עניתי. ‘לשם מה? אתם להקת רית’ם אנד בלוז. זה לא יימכר’. הראש שלי היה מלא בלחני התקליט ההוא ועיבדתי אותם מחדש כדי להתאים לפורמט הרביעייה שלנו. התחלנו להקליט כשלישייה, כי לסטיב (קרופר הגיטריסט) הייתה מחויבות הקלטה במקום אחר. השארנו לו חלל למלא בו את הגיטרה שלו אחר כך”.
כבר מעטיפת האלבום הנהדרת אפשר להבין במה מדובר פה. על העטיפה רואים את ארבעת החברים כשהם חוצים את הכביש שצמוד לאולפן ההקלטות בממפיס ברחוב ששמו מונצח כשם התקליט (ממש כמו אבי רואד). רק שאצל בוקר טי ולהקתו אין מעבר חצייה שמצויר על הכביש. וברור ששם הלהקה נוסף לתמונה, בשלט מצד ימין, לאחר הצילום. זה גם מעניין לאור העובדה שהביטלס היו אלו שלקחו בהתחלה מוטיבים מחברת סטאקס למוזיקה שלהם. כך שיש כאן סגירת מעגל.
עיתון CIRCUS פרסם על התקליט ביולי 1970, תוך שהוא מפספס את העניין: “התקליט הזה נשמע טוב, אך מדוע הוא עדיף על פני המקור? בסך הכל מדובר באלבום שלא ממש מצליח לפגוע”.
עיתון רולינג סטון פרסם ב-23 ביולי 1970: “הנה תקליט שיש מאחוריו תכנון רציני. הרגעים בהם האלבום קם לתחייה הם כשהרביעייה הזו מתרחקת מהצלילים המקוריים של הביטלס ויוצרת פרשנויות משלה. החולשות שלה הן כשהיא מנסה ליצוק מקצבים פ’אנקיים במלודיות הידועות. אם אתם מעריצים של בוקר טי ולהקתו – זה אלבום בשבילכם. אם אתם לא – האלבום המקורי של הביטלס בהחלט יספיק”.
וגרביים – לא חסר! כשפלפלים חריפים פוסעים על מעבר חציה
נו טוב, פה זו המחווה הכי קרובה למיקום המקור, כשלהקת הרוק-פ’אנק האמריקאית הזו בחרה לקרוא לתקליט האי.פי שלה בשם “אבי רואד אי.פי” וצעדה בצילום במקום בו צולמו במקור הביטלס. אפשר לראות את מתחם אולפן ההקלטות בצד השמאלי של התמונה (בעטיפה של הביטלס הוא הוסתר מאחורי עצים).
המוצר הזה של הצ’ילי פפרס, שנועד לקדם סיבוב הופעות בריטי של הלהקה, יצא בשנת 1988 ושיקף את מה שארבעת החברים אהבו לעשות רבות בהופעותיהם – להיות עירומים. הצילום של העטיפה נעשה עם הצלם הטירון, כריס קלון, שהגיע, תקתק במצלמתו ורק אחר כך גילה שאין בה פילם. אופס! הוא מיהר לגבש תירוץ ומסר אותו לחברת התקליטים, “אההה… תקשיבו. הפילם שהיה בכיס שלי נפל לכביש ונמחץ על ידי מכונית”. למזלו, סיפור הכיסוי שלו היה משכנע וסשן צילום נוסף עמו נקבע למחרת. הפעם היו גם גרביים וגם סרט צילום.
גם בארצנו עשו מחווה בתקליט למעבר החציה הזה!
בשנת 1982 יצא ללהקת איזוליר בנד תקליטה היחיד, “ישן וגם נחר”. הלהקה הזו, שהורכבה משלושה גברים וזמרת, שיגעה את המדינה שלנו עם להיטים כמו “מלודי” ו”חג על הגג”. כשיצא התקליט לחנויות התקליטים, היה ברור לכל שמדובר בעטיפתו בקריצה לתקליט ההוא של הביטלס.
נעם רפפורט חושף את הסיפור מאחורי העטיפה: “העטיפה צולמה בקצה המזרחי של רחוב גורדון בתל אביב. חברי הלהקה הגיעו למקום בשש בבוקר, עם הצלם עודד קליין והגרפיקאי חנוך כספי, וגילו לחרדתם שפסי מעבר החצייה דהויים. חנוך כספי מיהר להביא צבע לבן ולצבוע את פסי מעבר החציה מחדש.
אשת חברת התקליטים של הד ארצי, דורית לנץ, שמחה לספק לצילום את מכונית החיפושית הצהובה שלה ואף החנתה אותה בדיוק איפה שעמדה מכונית החיפושית בצילום המקורי של הביטלס. האם העירייה הודתה לחברי איזוליר בנד על צביעת מעבר החציה מחדש? נראה שלא”.
מעניין שבשנת 1993 יצא אלבום הופעה של פול מקרטני (“פול איז לייב”) שבעטיפתו נראה המוסיקאי הידוע עם כלבת הרועים שלו. האם הוא לקח השראה מהעטיפה של איזוליר בנד ובה רוני וייס נראה פוסע על מעבר החציה עם כלב? נראה שזה רק עניין של מקריות אבל תודו שמזל שהוא עשה כך ולא הלך על הפסים כשרק גרב סביב איבר מינו, נכון?
