מאז שתקליט הבכורה של בועז שרעבי יצא, בשנת 1971, הוא נקרא בפי רבים “התקליט האדום”. כי עטיפתו אדומה, כמובן. מה אומרים לכם השמות הבאים? “רינגולי”, “פאמלה” ו”מציאות”? אם נולדתם לא מזמן – ודאי לא הרבה. אבל אם גדלתם בתקופה של פעם או שמא תרתם אחר צלילי תקליטים ישראליים ישנים – כנראה שהם יובילו אתכם מיד להגיד שם אחד, בועז שרעבי
תקליט ישראלי בשתי שפות
התקליט הראשון של בועז יכול גם לבלבל אנשים במידה רבה, כי בועז שר כאן בשתי שפות. בניגוד לתקליט שיצא, קצת לאחר מכן, לגבי שושן (“נער שחור עיניים”) בו הוא שר צד אחד בתקליט בעברית וצד שני באנגלית – אצל בועז העסק מעורבב. היו שטענו אז בעיתונים שבועז ניסה לרקוד בו זמנית על שתי החתונות כשמשהו מתפספס בשתיהן. שנים לאחר מכן יצא תקליט זה בהדפסה מחודשת וקולות רבים ציינו בשמחה כי זוהי קלאסיקה.
בשנת 1970 עדיין היה בועז זמר אלמוני לגמרי. זאת עד שהגיע מייק בראנט להופיע בישראל. יפה ירקוני אירחה אותו, הופיעה לצדו וגם הזמינה לבמה אורח – בועז שרעבי, ששר על בחורה שהתאהב בה ושמה פאמלה. משם, כמעט כל שיר שכתב הפך ללהיט ולא רק בפיו, אלא גם בפי יפה ירקוני ומשפחתה (גירסה מקפיצה ל”פאמלה) שיצאה באפריל 1971) או הצמד אילן ואילנית (בשיר “רינגולי” שיצא ביוני 1971). קולו של בועז, עם ניחוח תימני ברור, הפך למבוקש ונערץ. זאת אחרי שהיה נדמה שגל התקליטים של זמרים תימניים כבר אינו מבוקש כבעבר. בשנת 1971 כבר לא קנו תקליטים רבים של אהובה צדוק, שושנה דמארי וכמותן. בועז הביא את השורשים התימניים עם חותם אישי ברור ואחר שמיזג בין מזרח ומערב. בועז אמר אז למעריציו במפגש: “סגנון השירה שלי הוא תימני ביסודו ומבוסס על סילסולים. כשהייתי באמריקה – הושפעתי ממוסיקה מערבית ויצרתי את העירוב בין שני הדברים.
הוא לא למד מעולם מוסיקה והכלי הראשון בו ניגן היה תופים. הוא תופף בלהקות קצב ורק בהמשך החל לפרוט בגיטרה. הוא לא למד אצל מורה כי לא רצה להיות כפוף לחוקי מוסיקה שיגבילו אותו. ההזדמנות לפרוץ באמת הגיעה לראשונה כשצורף לחבילת אמנים שאירגן יונתן כרמון. לא כזמר – כנגן חליליות. במהרה כרמון גילה שבועז גם יודע לנגן בהצלחה בבקבוקים ממולאים במים בכמויות שונות ליצירת צלילים שונים זה מזה. בועז הפך שם לאטרקציה. השנים של בועז עם כרמון הביאו לו את ליטוש הופעתו הבימתית.
בהמשך הוא גילה שבא לו גם לנגן בפסנתר. כשהוא שם ידיו על הקלידים, ללא הכשרה מקצועית, הלחין את השיר “מציאות”. היו שירים שנוצרו אצלו באופן מיידי. למשל, “חופשי ומאושר” נכתב בעשר דקות, לפי דבריו אז. בספטמבר 1971 הוא השלים את הקלטת התקליט הראשון כשאת הלחן לשיר “געגועים” כתב אחיו נחמיה ונורית הירש כתבה את הלחן לשיר “בואי”. כל השאר, תוצרת בועז.
להיט נוסף שלו יצא נובמבר 1971, עם “מאמה מייבלי” אך לא הרבה יודעים שהניסיון הראשון שלו להקליט את השיר לא הצליח כפי שציפה. לכן ניגש לעשות עיבוד שונה עם נורית הירש, צירף לצידו את הזמרת אלכסנדרה וכך ניגש לאולפן ההקלטה כדי להקליט את הגירסה שיצאה באלבומו הראשון. בהמשך קיבל שיר זה ביצוע גרנדיוזי יותר לאלבומו השני, שיצא ב-1973 ובגלל עטיפתו הירקוה נקרא בכינוי “התקליט הירוק”.
השיר השני בתקליט נקרא “זירו זירו” ובועז שר אותו באנגלית. נו טוב, את המילים כתבה אליזבת אלן, שהייתה בחורה אמריקאית שגרה אז בגרמניה. היא גם כתבה את המילים לשיר “מציאות”.
אז רגע, לפני שתלכו להקשיב לתקליט האדום – בואו לגלות איתנו מה היו האהבות של בועז אז, שוודאי עזרו לו ליצור. ובכן, הזמרים האהובים עליו אז היו הארי נילסון, פול מקרטני וחוזה פליסיאנו. הזמרות האהובות עליו היו קרול קינג ונינה סימון. הלהקות האהובות עליו היו להקות כלי הנשיפה שיקגו ודם, יזע ודמעות.
בחו”ל, כשחובבי רוק קלאסי מדברים על “התקליט האדום” – האצבע מופנית לעבר תקליטה של להקת גרנד פ’אנק. כשמדברים על “האלבום האדום” – האצבע מופנית לעבר אוסף שירי הביטלס. ובישראל כשמדברים על “התקליט האדום” – יש רק אחד. התקליט של בועז שרעבי.
