כשלהקת ג'נסיס מפתיעה עם תקליט-להיט!
ברצוננו להקדיש את המאמר הזה לתקליט שיצא בשנת 1983, ללהקת ג’נסיס ונושא את שמה. אחרי שנים של יצירות רוק מתקדם שאפתניות ואחריהן ניסיונות ליישר קו עם האופנה המתחלפת, שלושת חברי ג’נסיס הצליחו לבוא עם תקליט שהביא להם כמה מלהיטים הגדולים ביותר. חמישה תקליטונים יצאו מתשעת השירים בו והוא נמכר רק בארה”ב בארבעה מיליון עותקים. מדובר בהצלחה כבירה
חברי הלהקה היו אז הזמר-מתופף פיל קולינס (שכבר הריץ אז בהצלחה קריירת סולו מקבילה), הגיטריסט-בסיסט מייק ראת’רפורד והקלידן טוני בנקס. שלושה שעבדו יחדיו, ללא פשרות, החל משנת 1971, ולמרות הווירטואוזיות הרבה שהם הפגינו עם השנים, זה תמיד מפתיע לקרוא אותם אומרים בראיונות, “אנחנו מחשיבים את עצמנו יותר ככותבי שירים מאשר כנגנים”. כנראה הם הבינו שאיש לא יבצע את שיריהם טוב מהם. התקליט הזה הצליח היכן שלהקות רוק מתקדם אחרות נכשלו והוכיח שזה לא קל ליצור שירי פופ פשוטים ונהדרים ולהציגם בצורה כה משכנעת. לחברי ג’נסיס היה את זה – ובגדול וזאת כשסולנם לשעבר, פיטר גבריאל, עדיין לא הצליח להביא את יצירת הסולו שלו אל המיינסטרים.
לאחר הפסקה של שבעה חודשים לאחר השלמת סיבוב הופעות, ג’נסיס התכנסה מחדש כדי להקליט את אלבום האולפן הבא שלהם. התוצאה הייתה תקליט זה שהלהקה הצליחה לכתוב ולהקליט את המוזיקה שלו בו זמנית. בנקס נזכר, “ברגע שהגענו לרעיון טוב, יכולנו לשים אותו ישר על טייפ ולהתחיל לפתח אותו מיד. לעתים קרובות גילינו בעבר שכאשר לוקח לך חודשיים או שלושה לכתוב לפני ההקלטה, אתה מקבל כמה רגעים חזקים להפליא במהלך הכתיבה, אבל אתה לא יכול לשחזר אותם באולפן. היה חשוב שנוודא שזה לא יקרה הפעם”.
אוקי, אולי זו לא אחת העטיפות המתוחכמות יותר שיצאו בעשור האייטיז אך היא ללא ספק מושכת את העין. עד כדי כך שרבים מכנים את זה, “תקליט הקוביות”. אחרים קוראים לזה “התקליט של מאמא”, לפי השיר הראשון בו. טוני בנקס: “רעיון עיצוב העטיפה היה טוב יותר מהתוצאה. לא היה לנו אז רעיון לעטיפה והבחור שעשה את העטיפה לתקליט הקודם שלנו, ABACAB, הגיע עם הצילום הזה. חשבנו שזה רעיון טוב, אבל כשראינו את התוצאה מודפסת בעטיפה המוגמרת – הבנו שזה לא רעיון כזה טוב. ניסינו לשנות את זה אך זה כבר היה מאוחר מדי”.
מייק ראת’רפורד: “זו כנראה עטיפת התקליט הגרועה ביותר שלנו. היינו בלחץ להוציא מוצר בזמן, כי כבר נקבע לנו סיבוב הופעות. האנשים שהציעו לנו עיצובים לא היו מסונכרנים איתנו והיה פה חייץ. תודה לאל שזה לא התבטא גם במוסיקה בתקליט”.
ראת’רפורד: “זה אחד התקליטים האהובים עליי ביותר של ג’נסיס כי יש בו איזון נחמד בין שירים קצרים ושירים ארוכים. בתקליט הזה עשינו, כנראה, את שינוי הסאונד המהותי ביותר שלנו עד אז. בסופו של דבר, נשמענו בתקליט כמו שנשמענו בחדר החזרות. לפני כן היה לנו סאונד טוב בחדר החזרות אך כשהגענו להקליט, זה תמיד היה מאבק לנסות להישמע כה טוב. בתקליט הזה ממש התענגתי מהתוצאה”.
בנקס: “כל השירים בצד השני של התקליט הזה חזקים לדעתי. עם זאת, הם לא בולטים כמו השירים בצד הראשון. השיר האהוב עליי ביותר בתקליט הוא SILVER RAINBOW, שלא קיבל את תשומת הלב שמגיעה לו”.
רבים תהו בשנת 1983 האם להקת ג’נסיס שכחה את עברה הפרוגרסיבי והמפואר לטובת התמסחרות קשה בעולם הפופ הצר. לכן איבדה הלהקה רבים ממעריצי יצירותיה המורכבות יותר, כשמצד שני בא גל חדש שנמשך לשלישיה הזו דווקא בזכות המוסיקה הקלה יותר לעיכול ראשוני, שיצרה באותה שנה. התקליט לא ממש התקבל בזרועות פתוחות ממעריצי להקה ותיקים או מבקרי המוסיקה, אבל הקהל הרחב התעלם מהביקורות ורץ לחנויות התקליטים כדי להתחמש במוצר הזה. כמובן שגם הקליפים שעשתה הלהקה לכמה משירי התקליט עזרו לקדם את העניין, כששודרו ברשת MTV – אז תחנה צעירה יחסית אך כבר בעלת שיעורי צפייה אדירים.
רוצים דוגמה לביקורת על התקליט מאז? ובכן, הרולינג סטון פרסם כך: “במובנים רבים, האלבום החדש של ג’נסיס הוא הבטוח ביותר שלה עד כה. במקום לדחוף קדימה בנחישות, זה נראה לא יותר מאשר ניסיון להיות כל הדברים לכל האוהדים. באופן כללי, הקצב של האלבום הזה הוא צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה”.
נתחיל עם השיר הפותח, שהביא את להקת ג’נסיס כפי שלא הכרנו אותה עד אז. זה השיר שנקרא “מאמא” והוא התחיל מקצב שראת’רפורד רקח ממכונת התופים שלו, אותה חיבר למגבר גיטרה ויצר עמה צליל מעוות להפליא. כשהציג את הצליל הזה לשני חבריו ללהקה, הם מיד הרגישו שיש פה בסיס נהדר לשיר. בנקס מיהר לשים את ידיו על הקלידים ולהוציא מהם צלילים אווירתיים-מפחידים שיצרו אווירה אפלה. זה לא היה רחוק מסוג ההפקה שקולינס עשה, לפני כן, בלהיטו הראשון, “באוויר הלילה”. בכל זאת, זה היה דבר מפתיע כשהגיע מלהקת ג’נסיס. למרבה הפלא, השיר הזה גם הפך ללהיט גדול, כשקולינס מבצע פה את אחד מתפקידיו הווקאליים המרשימים יותר. קולינס ביקש מטכנאי ההקלטה להצמיד לקולו הדהוד שיזכיר את אופן ההקלטה שנהג לעשות ג’ון לנון לתקליטיו.
אז על מה מדבר השיר? אפילו חברי הלהקה לא יודעים בוודאות. בנקס: “זה מתאר, באופן עלום, פרוצה או משהו כזה. לא יודעים מי היא באמת”. קולינס: “השיר מדבר על התאהבות של בן עשרה בפרוצה. מאמא היא הפרוצה המבוגרת ובן העשרה חולם עליה כל הזמן”.
מכאן עוברת מחט הפטיפון ללהיט השני של התקליט – “זה הכל”. בניגוד לשיר הפותח, הפעם מדובר בשיר פופ טהור וקליט. חברי הלהקה ציינו בראיונות שהם הושפעו בכתיבתו מהביטלס (בנקס אף ציין את השיר “רוקי ראקון” כהשפעה). זה, כמובן, היה להיט ענק ברחבי העולם והושמע ללא הרף גם ברדיו הישראלי. מילות השיר של קולינס מספרות את סיפורו של זוג שלא הצליח לתקשר. “למייק וטוני תמיד היו בעיות לומר ‘אני אוהב אותך’ במילות שיריהם. מעולם לא הייתה לי בעיה לעשות את זה. זה חלק ממני”. הידעתם שהשם המקורי של השיר היה “ג’ורג’ ומרת’ה”?
גם השיר השלישי, “בית ליד הים”, היה להיט גדול מהתקליט. הוא חולק לשני חלקים, כשהחלק השני שלו אינסטרומנטלי ברובו. בנקס: “פיל (קולינס) כל הזמן שר את המשפט, ‘בית ליד הים’, והתחלתי לכתוב שיר מסביב לזה. רציתי שזה יהיה שיר על בית מפחיד שפורץ נכנס אליו ולפתע מוצא את עצמו מוקף ברוחות רפאים”.
הנה הצד השני – והפחות מדובר – של התקליט
הצד הזה נפתח בשיר ILLEGAL ALIEN. גם בימים שלפני הפוליטיקלי קורקט, השיר עדיין הצליח להכניס את הלהקה למים מפוקפקים באמריקה. הוא עוסק, בצורה קלילה, במבול המהגרים הבלתי חוקיים שהגיע לארה”ב ממקסיקו. אפשר אולי להתייחס לשיר כפוגעני על פי הגישה הסטריאוטיפית שלו למקסיקנים, שלא עזר במבטא הכאילו-מקסיקני שקולינס אימץ עבור השירה שלו. מחלוקת נוספת התעוררה במילים של ראת’רפורד, וכתוצאה מכך השיר נערך מחדש כשיצא כתקליטון כדי לטשטש התייחסות בו לנערה צעירה שמציעה טובות הנאה מיניות כדי שתתאפשר לחצות את הגבול. אין ספק שג’נסיס לא התכוונה להעליב וביקשה רק להיות הומוריסטית וסאטירית, שתפנה את תשומת הלב למצוקתם של המקסיקנים. המילים נוצרו בהשראת הניסיון של הלהקה עצמה להשיג אשרות כניסה לארה”ב בזמן סיבוב הופעות. בעוד שהשיר אכן נועד להיות אוהד לאוכלוסיה מדרום לגבול ארה”ב, בהקשר מודרני זה יכול להיחשב כשיקול שגוי. לא משנה מה ההשקפה האישית של האדם על המילים והביצועים המפוקפקים, יש פה פזמון קליט.
מהסאטירה אנו עוברים לבלדה ששמה TAKING IT ALL TOO HARD. הבלדה המעוצבת היטב תהפוך לתכונה בכל תקליט של ג’נסיס מעתה ואילך ונראתה על ידי כמה ממעריצי הלהקה המבוגרים יותר כלהקה שמאבדת את זהותה על ידי משיכה למיינסטרים. השקפה זו מפספסת את הנקודה שהזמן לא עומד מלכת. הרי אנחנו לא חיים בבועה שבה הכל נשאר ללא שינוי. הלהקה מצאה בצדק צורך להתפתח כדי לשרוד ובנקס, קולינס וראת’רפורד זיהו רצון לכתוב שירים בפורמט קצר יותר וגם לשמור על חלק מהניסויים היצירתיים שלהם כניגוד. העובדה שהלהקה הפכה לפופולרית יותר הייתה תוצאה של פתיחת המוזיקה לקהל רחב יותר. בהמשך הודה בנקס שזה שיר פחות אהוב עליו בתקליט.
השיר JUST A JOB TO DO מתאר רוצח שכיר שרודף אחר המטרה שלו. השיר נשכח במידה רבה בקטלוג העצום של ג’נסיס והוא השיר היחיד בתקליט שלא יצא על גבי תקליטון, אם כצד ראשי או כצד ב’. הקלטות התקליט הגבילו לתשעה שירים בלבד ולא נשארו שאריות לתת ללהקה תהליך בחירה. שיטת הכתיבה החדשה של שלושת החברים מאפס התגלתה כמאתגרת וגם מרגשת, כשבאר היצירתיות התייבש מעט לאחר רצף של אלבומי סולו. ללהקה תמיד היו רגשות מעורבים לגבי השיר, כשבנקס אפילו סותר את עצמו, מצד אחד אומר, “שמעתי לאחרונה את השיר ברדיו וחשבתי ‘זה באמת אנחנו?’… זה היה נורא”. ומצד שני הוא אמר, “זה שיר די טוב כשאתה שומע אותו עכשיו”.
השיר SILVER RAINBOW גם הוא נשכח ברובו על ידי מעריצי ג’נסיס ומעולם לא בוצע בהופעה חיה. כפי שהזכרנו מקודם, זה שיר אהוב מאד על בנקס. והשיר שמסיים את התקליט הוא IT`S GONNA GET BETTER, שאת ההקדמה בו יצר בנקס כשסימפל כמה צלילים ובדק מה לעשות איתם.
אם בעבר הייתה להקת ג’נסיס ממובילות הרוק המתקדם של הסבנטיז, בשנת 1983 היא נשמעה קרובה יותר לתקליטי פופ כמו “מותחן” של מייקל ג’קסון, מאשר לתקליט הכורה של להקת מאריליון, שבאה אז להציג את שיריה עם הישענות רבה על אלמנטים פרוגרסיביים שחברי ג’נסיס כבר שמו הרחק מאחוריהם. זה תקליט עם הפקה מרשימה, שירים (לא כולם) חזקים מאד וגישה שמקרבת את המאזין. עם זאת, הנוסחה שפותחה פה תמשיך גם לעבר תקליטה הבא של להקת ג’נסיס. כן, ההוא על המגע הבלתי נראה.
