ריגושים זולים במשקל זהב טהור
אם ישאלו אתכם מי היא זמרת הרוק הראשונה שזכתה בתקליט זהב על מכירות רבות של תקליטים, התשובה היא ג’ניס ג’ופלין, שקיבלה בשנת 1968 את הפרס הנוצץ הזה עבור תקליט שהיא הקליטה עם להקתה אז, BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY
ג’ניס ג’ופלין הייתה אמנית פורצת דרך בז’אנר מוזיקת הרוק, הידועה בקולה העוצמתי והנשמה ובהשפעתה על הדורות הבאים של מוזיקאי רוק. היא סללה את הדרך לזמרות רוק רבות אחרות להשיג הצלחה מסחרית ושבחי ביקורת בתעשיית המוזיקה. לא סתם תקליטיה מסתובבים לרוב, עד היום, במכשירי פטיפון רבים ברחבי העולם ואנשים תרים בשקיקה אחר תקליטים יד שניה שלה. אז ברוכים הבאים לסיפור שמאחורי הריגוש
רגע רגע רגע... מי זו ג'ניס ג'ופלין?
ג’ניס ג’ופלין. אחת הדמויות הכי צבעוניות, מרהיבות, ייחודיות, וגם הטראגיות של הרוק. אאוטסיידרית כל חייה, מהילדות בטקסס, שם השונות שלה בדרום השמרני השניאה אותה על חבריה לכיתה, ועד לסן פרנסיסקו, שגם שם, במקום שאמור היה לחבק את השונה, היא תמיד נחשבה כעוף מוזר, דרומית לא שייכת, למרות שכיום היא נחשבת חלק אינטגרלי, בלתי נפרד מהסצנה הפסיכדלית של החוף המערבי בסוף שנות השישים. יש לא מעט אנשים שלא מתחברים לג’ניס ג’ופלין. אומרים שהיא מנייריסטית, מזייפת, צעקנית ומוערכת יתר על המידה. אבל אחרים יקבעו מולם שהיא אחת ויחידה ושיריה הם פסקול חיים שמהווה משענת בתקופות קשות ומאושרות.
היא פרצה לתודעה עם הלהקה שליוותה אותה, בהופעה הנהדרת שלהם בפסטיבל הפופ במונטריי, ביוני 1967. הם ביצעו חמישה שירים בשבת אחר הצהריים לעיני קהל נדהם. אבל ההופעה הזו לא צולמה על ידי צוות הצילום של די. איי. פניבייקר שהיה שם כדי לתעד. המנהל של הלהקה לא הסכים שיצלמו אותם בלי לשלם ודרש לכבות את המצלמות בזמן ההופעה. מפיקי הפסטיבל לא האמינו שההופעה והתופעה הזו לא מתועדת וביקשו מהלהקה להופיע שוב למחרת כדי שיתאפשר לצלם אותה, ואכן למחרת החברים עלו שוב, לאחר חתימה על חוזה הצילום וזריקת מנהלם בהתאם. אז הם ביצעו שני שירים – COMBINATION OF THE TWO, ואת BALL AND CHAIN. בסרט של פניבייקר, שיצא אחר כך, ניתן לראות את הפרצוף הנדהם של מאמא קאס מ”האמהות והאבות” מול הבחורה הלבנה הקטנה עם הקול הייחודי והאדיר. הלסת של קאס ממש נשמטת לרצפה.
בדרך מהפסטיבל לתקליט זהב
בעקבות ההופעה במונטריי נוצר ביקוש אדיר למוזיקה של הלהקה, לחומרים מוקלטים ולהקלטות חדשות, וחברת קולומביה החליטה להחתים אותם בהקדם. העניין הוא שהם היו כבר חתומים על חוזה איום ונורא עם חברה קטנה יחסית, עם השם הממסדי “מיינסטרים רקורדס”, חברה שהתמקדה בכלל בג’אז, וג’ניס וחבריה היו להקת הרוק הראשונה שלהם. הם כבר הוציאו תקליט בחברה הזו שנשא את שם הלהקה, אבל זה לא היה תקליט טוב מבחינה מסחרית, לא מבחינה טכנית ולא מבחינת הפקה מוזיקלית. תקליט זה גם לא שיקף את רוח הלהקה בהופעות. מיטב המוחות המשפטיים בחברת קולומביה ניגשו למשימה לא קלה כדי לשחרר את הלהקה מהחוזה ולהחתים אותה בחברה שלהם. לבסוף זה הצליח והדרך נסללה לתקליט שני ופורץ דרך, תחת ניהולו של מנהלה החדש, אלברט גרוסמן.
בתחילה הוא תוכנן כתקליט הופעה עם שירים מהתקליט הקודם ושירים חדשים בביצוע חי על הבמה. הוקלטו שתי הופעות בדטרויט אבל זה לא הניב את התוצאה הנחשקת. המפיק המוזיקלי, ג’ון סיימון, ואלברט גרוסמן הבינו שזה לא מספיק וכשהלהקה נכנסה לאולפן, התגלו קשיים כי היה קשה להעביר את האנרגיות החייתיות מהבמה לאולפן.
התהליך היה איטי וגרוסמן המנהל לחץ לסיים כבר ולצאת עם התקליט. גם הביקוש מהקהל היה מלחיץ. בסרט הדוקומנטרי JANIS שיצא ב- 1974, ניתן לראות כמה דקות מהעבודה באולפן על SUMMERTIME שבהן נערכו ויכוחים, ריכולים, ויכוחים, הקלטה ועוד ויכוחים. ג’ניס נראית שם מקסימה ובלתי נסבלת בו זמנית. בלהקה הרגישו שאולי ג’ון סיימון הוא לא המפיק הנכון, כי אינו מתחבר לרוח הגיטרות הפסיכדליות של הלהקה.
אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים באולפן, נוצר תקליט מופלא, מלא קסם, שנשמע חי, אותנטי, מרגש ומצליח מבחינה מסחרית. בגדול, נעשה בכל זאת ניסיון שהתקליט ישמע כהקלטה מהופעה חיה, ולפיכך נוספו הרבה אפקטים של קהל ואווירה.
תגידו, נכון שהעטיפה הזו יפה?
שמו המקורי של התקליט היה SEX DOPE AND CHEAP THRILLS, אבל חברת קולומביה המכובדת קיצרה (או צינזרה) את השם. בכל אופן, הוצע שעל עטיפת התקליט חברי הלהקה יצטלמו בחדר מלון כשהם עירומים. החברים הצטלמו, אבל לא היו מרוצים מהתוצאה. הם פנו לרוברט קראמב אמן הקומיקס, לעזרה, והוא ביצע עבודה מרהיבה. בסופו של דבר, מה שאמורה היתה להיות העטיפה האחורית המצוירת הפכה להיות העטיפה הקדמית, וכיום נחשבת לאחת העטיפות האייקוניות אי פעם לתקליט.
על העטיפה האחורית היה צילום שחור לבן של ג’ניס ג’ופלין, בלי הלהקה. זה, מן הסתם, יצר התמרמרות בקרב שאר החברים.
מה אמרו בזמנו הביקורות על התקליט הזה?
“ובכן, זו אכזבה ענקית. אחרי כל הרעש והמהומה עם ההחתמה לחברת התקליטים קולומביה, ציפינו ליותר מזה” (רולינג סטון)
“התקליט מציג את הלהקה באופן בו כולם יוכלו להתחבר אליה. זה תקליט, נחמד, חמים ונוח” (עיתון JAZZ & POP)
“ג’ניס ג’ופלין היא זמרת מוכשרת ומקסימה. אבל יש לה דרך ארוכה מאד כדי להגיע לרמת האמנות שהיא שואפת אליה” (עיתון HULLABALOO)
אז מה הם הצלילים שנמצאים פה?
התקליט נפתח עם קולו של ביל גרהאם, האמרגן האגדי בעל אולם הפילמור בסן פרנסיסקו, שמציג את ההרכב לתשואות הקהל המריע, שחוזר גם בסוף השיר. אבל השיר שפורץ מיד אחריו, COMBINATION OF THE TWO, לא הוקלט בהופעה, למרות שנשמע חי לגמרי. (השיר היחיד שהוקלט במלואו בהופעה חיה בתקליט הוא השיר האחרון, שתיכף נגיע אליו). השיר הוא דואט של ג’ניס ג’ופלין עם הגיטריסט סאם אנדרו, שגם כתב אותו. מאוחר יותר, בסוף 1968, הוא יפרוש עם ג’ניס מהלהקה ויצטרף אליה ל”קוזמיק בלוז באנד”.
השיר השני בתקליט נקרא I NEED A MAN TO LOVE וגם הוא נכתב על ידי סאם אנדרו יחד עם ג’ניס ג’ופלין. ג’ניס היא הסולנית עם השתתפות פעילה של שאר חברי ההרכב כמקהלה – הגיטריסטים סאם אנדרו וג’יימס גורליי, הבסיסט פיטר אלבין והמתופף דייב גץ. זה בלוז רוק עוצמתי עם המוטיב החוזר אצל ג’ניס; הבדידות המייאשת והחיפוש המתמיד אחרי החיבה החיבוק והאהבה. בעניין הזה אפשר להזכיר את אחד הציטוטים המפורסמים של ג’ניס – שכשהיא מופיעה על הבמה היא בעצם עושה אהבה עם עשרות אלפי גברים, אבל חוזרת אחר כך לבד לבית הריק.
השיר השלישי הוא גרסת כיסוי מופלאה ל- SUMMERTIME, בלדת הבלוז של ג’ורג’ ואיירה גרשווין, שיר הערש מתוך “פורגי ובס”. השיר הזה זכה לאין ספור גרסאות, בין היתר של בילי הולידיי, ובאותה התקופה גם של להקת LOVE SCULPTURE מאנגליה, אבל הגרסה הזו היא אולי הכי מפורסמת. ג’ניס נותנת פה את כל הנשמה, וצלילי שתי הגיטרות שמסתובבים זה סביב זה הם בנייה מוזיקלית מלאת חוכמה ומחשבה. סולו הגיטרה כאן הוא פשוט קלאסיקה – אם בזמן קיץ או בזמן חורף.
השיר הבא, השיר שחותם את הצד הראשון היה גם הסינגל שיצא מהתקליט ושמו PIECE OF MY HEART. גם הוא גרסת כיסוי, הפעם לשיר שיצא רק שנה קודם לכן, ב- 1967 על ידי אירמה פרנקלין, אחותה הגדולה של ארית’ה. גם הפעם ג’ניס הפכה אותו לשיר שמזוהה לגמרי איתה. העיבוד היה שונה לחלוטין מהבלדה הרומנטית של פרנקלין, וכלל שלושה סולואים של גיטרה חשמלית שהפכו את השיר לבלוז פסיכדלי ג’ופליני מובהק.
את הצד השני פותח שיר שג’ניס ג’ופלין כתבה. שיר בלוז אקוסטי בשם TURTLE BLUES. ברקע סאונד של מועדון ג’ז-בלוז חשוך, קולות של כוסות ואנשים שותים ומדברים, פסנתר וגיטרה אקוסטית, ושירה חשופה של ג’ניס. השיעול שלה בסוף השיר מוסיף לתחושה האותנטית. אחריו מגיע OH SWEET MARY. שוב דואט של ג’ניס עם סם אנדרו. קרדיט הכתיבה הוא של כל הלהקה.
השיר שמסיים את התקליט הוא BALL AND CHAIN, ובניגוד למה שכתוב על העטיפה, הוא לא הוקלט ב”פילמור” של ביל גרהאם, אלא באולם “ווינטרלנד” בסן פרנסיסקו. זה קטע ארוך, ג’אם של יותר מתשע דקות של עונג צרוף.
נו, אז נכון שבא לכם עכשיו להקשיב לזה? אם כן, גשו לחנות תקליטים (בתל אביב או בכל מקום אחר בעולם) ותחפשו את זה, אם כתקליט חדש בהדפסה בתולית או כתקליט יד שניה שודאי יסובב את ראשכם כשיסתובב על צלחת הפטיפון.
