מכתבים למערכת: על תקליטים ועטיפות
בשנות השישים והשבעים יצאו לא מעט עיתוני מוזיקה ופופ שהתמקדו באמנים, הופעות ותקליטים. אלו איפשרו לקוראים לשלוח תגובות לפינת “מכתבים למערכת”. היו שכתבו על הופעות, אחרים כתבו על תופעות והיו גם קוראים שקצפו על תקליטים ועטיפות. מה יש להתלונן על תקליט שמתנגן? ובכן, מסתבר שיש…
תקליטון ג'אנק של גראנד פ'אנק?
במרץ 1975 שלח קורא העיתון ROCK SCENE מכתב למערכת. “הייתי מעריץ נלהב של גראנד פ’אנק, קניתי את כל תקליטיהם ועקבתי אחריהם, אבל קניתי את התקליטון החדש, עם השיר “לוקומושן”, והתאכזבתי מרה. אני מניח שהם סתם ביקשו, בתקליטון הזה, להיות נוסטלגיים, אבל מוזיקת נוסטלגיה בתקליטון שכזה אינה מהות הלהקה הזו. אני מקווה שהיא לא תמשיך עם סגנון המוזיקה הזה בתקליטוניה, בתקליטיה ובהופעותיה, אחרת אני יודע שהיא תאבד לפחות מעריץ אחד בדרך שלא יקנה יותר אף תקליט”.
הצורך שבאורך – תקליטים קצרים מדי?
בשנת 1971 שלח הקורא של עיתון מלודי מייקר, כריסטופר דייל, מכתב למערכת:
“תוך כדי מבט על אוסף התקליטים שלי, שמתי לב שהתקליט “סופר סשן”, בהשתתפות מייקל בלומפילד, אל קופר וסטיבן סטילס, בא באורך של כמעט 55 דקות, בעוד שתקליטים רבים אחרים, כמו AFTER THE GOLDRUSH של ניל יאנג, אורכו בערך 35 דקות.
בהשוואה בין צד אחד של ATOM HEART MOTHER, התקליט של פינק פלויד (25 דקות), ולצד בתקליט ANYWAY של להקת פאמילי (16 דקות), אני מבין שאיכות תקליט ולא כמות היא שנחשבת. כל התקליטים האלו הם טובים מאוד, אבל זה עדיין עושה לי תחושה שאני לא תמיד מקבל תמורה מלאה לכסף שאני משקיע בתקליטים.
אם יש מחסור בחומר מוזיקלי, אז מן הראוי שהאמנים יחכו עד שיהיה להם יותר ממנו, אם כי אני לא חושב שזה המקרה. אני חושב שהרבה אנשים מקליטים חומר לתקליט ואז מנסים לפזר אותו בשני תקליטים, במקום לשים הכל והכי טוב בתקליט אחד.
אז קדימה, חברות תקליטים ואמנים מודאגים (אתם יודע מי אתם) – במחיר שאנו משלמים לתקליטים בימינו, יש לנו את הזכות לקבל 25 דקות של מוזיקה בכל צד, כמו גם את מילות השירים מודפסות וגם תמונה של האמן!”.
עוד פול עומד ליפול?
השנה היא 1972 וקולין ברינסטון שלח למלודי מייקר, כשהוא מייעדו לפול סיימון ותקליטו החדש.
- פול, כמי שרכש את כל תקליטיך, כואב לי לכתוב מכתב זה.
- אם התקליט האחרון שלך, שנקרא ‘פול סיימון’, באמת לקח לך שנתיים להקליט, אז אני אחד הלקוחות שלא מרוצים ממנו.
- אני יודע שאתה שוחה ב”מים סוערים” מאז שגרפונקל הלך ממך, אבל אני לא חושב שתוכל לצפות מאיתנו לקבל תקליט בינוני שכזה בגלל היעדרותו.
- ההצלחה הפנומנלית של התקליט ‘גשר על מים סוערים’ באה פה מול תקליט חדש וחסר מקוריות, נושאים חדשים ועומק חדש.
- אני בצד שלך, פול, אבל כשהזמנים מסתבכים והתקליטים לא טובים, תעשה מה שעשה דילן ואל תוציא תקליטים למשך כמה שנים.
- בבקשה אל תהפוך לעוד גאון שנהרס בתקליטיו (בהתייחסו לפול מקרטני)
למה היא נגעלת מרוד סטיוארט?!
״אני נגעלת מרוד סטיוארט!” – כן. זו כותרת המכתב ששלחה קארן בריאן (“מעריצה שנמאס לה”) מגלאזגו למערכת עיתון רקורד מירור, בשנת 1977. כך היא טענה בגועל: “הייתי מעריצה של רוד סטיוארט מזה כמה שנים. קניתי תקליטים רבים והלכתי להופעות. התחלחלתי לקרוא בעיתונכם שתקליטון נוסף שלו יוצא עכשיו לשוק ובו שני שירים שכבר נמצאים בתקליטו האחרון. כלומר, אין שיר חדש מרוד סטיוארט. עד היום יצאו שבעה שירים (!) כתקליטונים מהתקליט השלם שלו. הלא הגיע הזמן שתעשה משהו מקורי לשם שינוי, רוד?”
מערכת העיתון הוסיפה שמן למדורה בתגובה קצרה משלה: “זה נכון מאד, רוד. תן לנו שיר חדש, ברנש עצלן שאתה”.
הצד האפל של התקליט
מר קלסי, מיורקס, התלונן על התקליט האחרון של פינק פלויד, במלודי מייקר (מרץ 1973):
״כרגע קניתי את התקליט החדש של פינק פלויד, הצד האפל של הירח. נדהמתי מהמחיר שנדרש עליי לשלם עבורו – 2.50 פאונד! וזה בשביל פחות מ-45 דקות של מוזיקה בתקליט. זה מגוחך. התקליט בא עם עטיפה נפתחת, שני פוסטרים חסרי תועלת ושני סטיקרים מיותרים גם הם. ללא אלו היה התקליט עולה 2.10 פאונד וכולם היו מרוצים. למה אנו צריכים לשלם על התקליט-זבל הזה כשכל מה שברצוננו הוא להקשיב למוזיקה ולא לבהות בעטיפה? אני חש מרומה״.
לא חראם על תקליטון שהוחרם?
באפריל 1972 פורסמו, בעיתון רקורד מירור, תגובות על החרמת התקליטון החדש של פול מקרטני ולהקת כנפיים, GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH.
איאן אברהמס מקנט: “הבי.בי.סי עדיין מסרב להסיר את החרם מעל התקליטון החדש של פול מקרטני, ‘תנו את אירלנד בחזרה לאירים’. נראה כי המניע לחרם התקליטון, מטעם תחנת השידור, חייב להיבדק – כי היא טוענת שזה מטעמים פוליטיים, אך מה שהיא עושה הוא פוליטי לא פחות. השיר מהתקליטון לא מנוגן ברדיו שלהם כי הם חושבים אחרת. אם זה לא פוליטי – אז מה כן?”.
סטיב קירקהאם מבירמינגהם: “איזה בחור ממולח הוא מקרטני. אחרי שלא נהנה ממה שקרה במצעד עם שירו הקודם, ‘המושב האחורי שבמכוניתי’, החליט לעשות שיר לתקליטון שידע כי יעורר סערה, חרם ודיבור ציבורי עליו. השאלה היא, האם המוזיקה עצמה כבר לא חשובה לפול?”
קורא אחד כתב למערכת העיתון כי ‘טוב שהחרימו את התקליטון הזה. חבל שפול מקרטני עושה כסף על צרות של אחרים. אם הוא כה יודע על אירלנד, שיצטרף שם לצבא לשישה חודשים ואז נראה אם הוא עדיין חושב את אותו הדבר. אני וחבריי שירתנו שם שנתיים ואנו יודעים היטב מה קורה. פול לא יודע דבר”.
בפברואר 1972 קיבל רובין גיב מהבי ג’יז משימה מטעם עיתון מלודי מייקר, להביע את דעתו על תקליטונים שמושמעים לו מבלי לדעת מי מבצע אותם. הנה מה שהגיב על התקליטון של מקרטני: “אני ממש לא אוהב את התקליטון הזה. אני לא חושב שמקרטני צריך לעשות תקליטונים פוליטיים כמו זה. המסר פה ברור אבל אין מלודיה. זה נשמע יותר כמו תקליטון שג’ון לנון עושה. שמעתי שהתקליטון הזה הוחרם ברדיו. אני חושב שלא צריכים להחרים שירים ברדיו כלל, אבל זה כנראה עוד תעלול שיווקי יעיל של פול, נכון?”.
תקליטון עם הרבה אגו
בשנת 1978, הגיע למערכת הרקורד מירור מכתב מקורא שגר בניוקאסל:
“מה בדיוק קורה עם אלטון ג’ון? בתחילה הוא מנסה למזער כוכב רוק אחר בכך שאומר שלא יקשיב בחיים לתקליטים של דייויד בואי, וכשתקליטון שלו, עם השיר “אגו”, לא מצליח במצעד התקליטונים, אז הוא טוען שהמצעד לא תקין. חבל שאלטון לא מתמודד עם האמת הברורה שהוא עבר את זמנו. התקליטון החדש שלו לא טוב מ-49 התקליטונים האחרים שבמצעד. יש עדיין לאלטון הרבה מעריצים ועדיף שישתוק במקום לרמוס יצירות ותקליטים של אחרים”.
האבנים המתקלקלות?
השנה היא 1974 ודייויד ג’ונס (לא דייויד בואי, כן?) שולח מכתב למלודי מייקר:
“לאחרונה שמעתי את התקליטון החדש של הרולינג סטונס (AIN’T TOO PROUD TO BEG) וזה סוף סוף שכנע אותי שהם נמרי הנייר של שנות ה -70. חלפו הימים של התקליטון עם ג’ק פלאש המקפץ ושל התקליטון עם הסיפוק שאי אפשר לקבל. אפילו התקליטון עם אנג’י טוב יותר מזה. האזוב עוטף את העסק והרולינג סטונס מפסיקים להתגלגל. האם התייבש הכישרון היצירתי של ג’אגר וריצ’רדס ליצור תקליטונים ותקליטים טובים? האם אנו עומדים בפתח תקופה בה יוצרים רבים ינסו לעצור את כשרונם שהפך דליל? מיק ג’אגר הוא כרגע כוח שהתעייף מבחינה מוזיקלית. אתם יכולים לראות זאת בהשוואת התקליטים האחרונים עם תקליטי הזהב של העבר. האם הסטונס נשענים על שמם כמלכי הרוק של העבר, כדי למשוך את עצמם מהחלל הריק שהם צנחו לתוכו? נראה כי תקופת האבן נעלמה”.
