חנות תקליטים בתל אביב - פופ שופ
ברוכים הבאים למנהרת הזמן של גיורא והפעם ברצוננו להציג לכם חנות תקליטים שזקני תל אביב ודאי זוכרים אותה היטב – פופ שופ. מה הייתה החנות הזו? מי הופיעו בה ועשו רעש? מדוע החנות הצליחה להכעיס? כל זאת – במאמר הבא. תהדקו את החגורות – אנחנו ממריאים
פופ שופ הייתה חנות תקליטים שהפכה, לזמן קצר מאד, לחלק מהתרבות וההיסטוריה המוסיקלית של ישראל. החנות התוססת, שהוקמה ברחוב אלנבי מס’ 96 (פינת סמטת בית השואבה) לא הייתה רק קמעונאית של תקליטים; זה היה מרכז מרהיב שבא לחבר בין חובבי תקליטים ומחירים נמוכים. כן, אם בחנות תקליטים אחרת שילמתם על תקליט 16.90 לירות – בפופ שופ זה עלה רק 7.45 לירות! ואם חשקה נפשכם בתקליטון? לא תאמינו, אבל בחנות תקליטים רגילה הייתם נפרדים משש לירות וחצי. ואילו בפופ שופ? כל שתצטרכו זה רק לירה ו-75 אגורות והתקליטון ביד שלכם!
זה היה בימים בהם ישראל עברה תקופה של שינוי תרבותי. השפעתה של המוסיקה המערבית הלכה וגברה, במיוחד עם עלייתה של מוסיקת הרוק והפופ, שהתחילה למצוא קהל מסור בישראל. עם זאת, הזמינות של סיגנונות אלו בתקליטים הייתה מוגבלת. חובבי מוסיקה ישראלים התקשו לשים את ידיהם על מהדורות חדשות ביותר מארצות הברית ואירופה. הם שברו את הראש כיצד להשיג אליהם את הצלילים המיוחלים עליהם קראו בעיתונים או שמעו במקרה ברדיו או אצל חבר שדוד שלו הביא לו מאמריקה את התקליט, מחנות תקליטים אמיתית. אז בשביל זה הגיעה חנות התקליטים פופ שופ, עם שני יזמים נלהבים מחו”ל (ג׳ף מילשטיין מדרום אפריקה ומורטי רבינוביץ׳ מקנדה, שהיו בעלי רשת חנויות תקליטים בלונדון).
חנויות התקליטים של פופ שופ בחו”ל התאפיינו בחללים הבהירים והצבעוניים שלהן ובעיצוב המודרני, שעמד בניגוד לאסתטיקה המסורתית, לעתים קרובות יותר, של חנויות תקליטים רבות אחרות באותה תקופה. הערעור הוויזואלי הזה הפך אותן לאבן שואבת לצעירים שביקשו לחקור את החידושים האחרונים במוסיקה. אחת האסטרטגיות המרכזיות של פופ שופ הייתה להציע תקליטים במחירים נוחים מאד. בחנויות היו לא פעם מבצעים מיוחדים, הנחות ומכירות שהנגישו את המוסיקה לקהל רחב יותר.
חנות תקליטים מערבית בלב תל אביב
אז שני היזמים הבינו את הדרישה והמחסור שהיו קיימים בישראל וסימנו את רחוב אלנבי כמקום המועדף. אחרי הכל, תנועת האנשים שם זרמה היטב. העיתוי לפתיחה לא יכל היה להיות טוב יותר. צעירים ישראלים היו להוטים לחקור את המוסיקה של אייקונים עולמיים ובמחירים מעניינים. אז מה הייתה השיטה של היזמים? ובכן, הם קנו כמות גדולה מאד של סחורה מחברות התקליטים. כך היה בחו”ל, כשבישראל מצאו השניים חברת תקליטים אחד מרכזית שהסכימה לתוכנית שלהם. זו הייתה חברת סי.בי.אס, שראתה פה הזדמנות למכור סחורה רבה במחיר נמוך מאד אך עדיין גם משתלם מאד עבורה.
אז כיצד מושכים את הצעירים לחנות התקליטים החדשה? זה פשוט מאד – מביאים קצב! הרבה קצב! מביאים להקת קצב! ומה טוב יותר מאשר להביא את להקת האריות ובהתנדבות? וכך היה בפברואר 1970 כשהאחים הזמרים-גיטריסטים חיימון ושוקי אלגרנטי באו עם חבריהם – הבסיסט איאן טייגן והמתופף משה בויאנג’ו – מיקמו את ציוד הנגינה וההגברה בפתח החנות ובחמש אחר הצהרים החלו לנגן ולשיר את מיטב להיטי התקופה. אנשים רבים ראו כי טוב, רקדו מול חבורת האריות ונכנסו לחנות. השמחה הייתה רבה מאד שם. ברור שהאריות שרו גם שירים של הביטלס ושל קרידנס קלירווטר רווייבל. איך לא?
המבצעים בחנות התקליטים הזו היו בהחלט כדאיים ובאמצע 1970 פרסמה פופ שופ שספר הביטלס יינתן בחינם לכל מי שיקנו תקליט. בהחלט שווה! ביטלס זה תמיד שם טוב למכירה.
אבל במהרה משכה פופ שופ גם אש לכיוונה. בעלי חנויות תקליטים אחרות לא האמינו למראה עיניהם, כשלקוחות נכנסו אליהם ושאלו בהתרסה, “תגיד, למה התקליט החדש הזה עולה פה במחיר הזה? בפופ שופ אני קונה כמה תקליטים במחיר הזה. שלום ולהתראות”. אז אותם בעלים הבינו שהמיזם הזה מבריח מהם לקוחות וראשם האדים מכעס. הם נזעקו, “מה זה פה? חנות התקליטים הזו מוכרת את התקליטון של יהורם גאון בשליש מחיר?! זה לא יכול להיות! מה זו ההפקרות הזו? חייבים עכשיו לשים סטופ לפופ שופ!”.
אז הם התאגדו נגד צמד היזמים ששבר את השוק ובאו עם החלטה ברורה – לפנות לחברת סי.בי.אס ולהודיע לה חד משמעית, “להפסיק תיכף ומיד את המכירה הסיטונאית לחנות התקליטים הזו. אחרת אנחנו נדאג לא לקנות אצלכם סחורה לחנויות התקליטים שלנו! אנחנו מאיימים וגם מקיימים!”. ההתארגנות הזו הצליחה להפחיד את סי.בי.אס ופופ שופ נאלצה לסגור את דלתות החנות, לצערם הרב של אלו שפקדו אותה בשקיקה רבה. כי אחרי הכל – יש מחיר לכל דבר.
