הכרם בכרך ותקליטים מן המזרח
ברוכים הבאים אל העולם בו השמש תמיד נמצאת במזרח. המקום בו ניחוחות מרקי כרם התימנים התערבבו עם חפלות, הופעות, תקליטים, שירים נצחיים בתחילת דרכם, ניצחונות, תחרויות, האשמות, סילסולים ויופי של צלילים. ברוכים הבאים לניצני המוזיקה המזרחית הישראלית בסבנטיז. מכאן באמת הכל התחיל להסתובב…
מתי פרצה המוסיקה המזרחית?
בסוף שנת 1973 נערכה מסיבת חפלה בכרם התימנים והמונים היו שם, ניגנו ושימחו. שר ראובני היה שם, הקליט את המתרחש, העתיק את ההקלטות לשלושים קסטות וחילק בין החבר’ה למזכרת. לפתע הוא גילה שיש ביקוש לקסטה הזו. הימים היו ימי דיכאון במדינת ישראל, לנוכח מלחמת יום הכיפורים ואנשים חיפשו משהו משמח שישכיח את הצרות, כי המוסיקה היוונית, שכה שימחה לפני המלחמה את ארצנו, הייתה אז בירידה. טריפונס ואריס סאן עזבו את הארץ ולא היה לזה המשך. ראובני ראה כי כך והציע ללהקות צליל הכרם והשבלולים לצאת להופעות תמורת כסף. לוח ההופעות התמלא היטב אך שוק התקליטים במוסיקה זו לא מיהר לפרוץ. התקליט המזרחי הראשון שחברת קוליפון הפיקה היה של הזמר אורי שבח.
אבנר גדסי בתקליט ראשון
בינואר 1975 יצא תקליט הסולו הראשון של אבנר גדסי, זמר שלא היה בלהקה צבאית אך הצליח בנחישות לבנות את עצמנו ולבסס את מעמדו, ללא צורך בהשתתפות בפסטיבלים וכדומה. תריסר שירים שלו קובצו יחדיו, על ידי חברת קוליפון, ובאו עם עטיפה שמראה שני צדדים בקריירה שלו אז; מצד אחד הוא רומנטי ונראה מחובק עם בחורה. מצד שני, אבנר שוקע במציאות הביזנס עם ים של מכתבי הערצה, עונה לטלפונים וגם עם להקת “הערפל”.
עשרה שירים בתקליט הולחנו בגיטרה על ידי גדסי, שלא למד מוסיקה בצורה מסודרת אך היה לו חוש ברור. אלדד שרים ויגאל בשן עזרו לו. הוא לא אהב שקראו לו זמר קצב והעדיף להיקרא זמר של רגש ונשמה המדגיש את הסגנון התימני בשיריו ובגאווה. השיר הפותח, “נפרדנו כך”, כבר היה אז להיט ברור, עם המילים של סמדר שיר (שכתבה לאחר פרידה סודית מדודו טופז) והעיבוד של אלדד שרים, בהשפעת אניו מוריקונה, עמו הוא עבד לפני כן. שיר זה בהחלט קילף את גדסי מאלמוניות.
באוקטובר 1975 כבר היה מוכן גדסי עם עוד שני תקליטים (!) – אחד רק עם שירים תימניים והשני עם שירים מקוריים. הוא לא נח לרגע.
נסים סרוסי בתקליט שלישי
ב-17 בנובמבר 1975 יצא תקליטו השלישי של נסים סרוסי, “מטוקיו באהבה”, שכולל גם את השיר עמו הופיע בפסטיבל טוקיו (“טוב לי טוב לי”) כמו גם להיטו, “שיר פרטי”, שזיכה אותו במקום הראשון בפסטיבל הזמר הפרטי. פסטיבל זה יצא על גבי תקליט אך לא שודר בטלוויזיה וכך נמנעה מסרוסי חשיפה חשובה. בינתיים הוקרן בבתי הקולנוע בארץ סרטו, “יום הדין”.
ואם שאלתם לאיזה מקום הגיע סרוסי בפסטיבל ביפן, בלהיטון דווח כך: “גם הזמר הישראלי, נסים סרוסי, השתתף בפסטיבל, אך מדיווחי הסוכנויות מסתבר שלא תפס מקום כל שהוא”. בינואר 1976 פתח סרוסי, שחתם על חוזה של הקלטות והופעות בצרפת במשך שנתיים, במתקפה נוספת נגד הרדיו הישראלי ואיים בתביעה נגד אפליה בגין אי השמעת שירים מתקליטו האחרון בתחנות גלי צה”ל ושידורי ישראל. דווח כי התקליט נמכר, בחודש אחד, ב-6,000 עותקים וסרוסי הודיע מצרפת שלא יהסס לספר על החוויות הלא טובות שספג פה.
כך הוא אמר אז לכתב להיטון: “איש לא התייחס אליי כשייצגתי את ישראל בפסטיבל טוקיו. למי היה איכפת ממני כשהייתי בישראל? אני לא מרגיש שום צורך לייצג מדינה שהתנכרה לי ולמאות ואלפים כמוני. אני מתכונן להילחם, ועוד איך, בתופעה הזו. לא אהסס לזמן בפריס מסיבת עיתונאים ולא איכפת לי מה שיגידו אנשי השגרירות הישראלית. הגיע הזמן להוקיע תופעה זו, בבידור הישראלי, בראש חוצות.”
עוֹּד חוזר הנגון
בשנת 1976 פרצו להקות שהשתמשו בעוד ככלי המוביל שלהן. להקות כמו צלילי העוד, צלילי הכרם (שבספטמבר 1975 נכנסו לראשונה לאולפן הקלטות), השבלולים וחבשוש השתמשו בכלי מיתר זה בהנאה מרובה. אז גם החלה סוג של מלחמה בין צלילי העוד וצלילי הכרם. שורשי המוסיקה הזו נטועים בכרם התימנים, ליד שוק הכרמל בתל אביב. זה החל כחפלות חינמיות ושמחות ולאחר מכן הובן שיש פה גם עניין מסחרי ששווה לנצלו.
המנהיג של צלילי העוד (שלפני כן נקראו להקת צלילי הנבל והעוד) היה רמי דנוך שבישר אז בגאווה שהם באו להחליף את אריס סאן, טריפונס, נסים סרוסי וחבריהם. היו אלו בעלי חברת התקליטים קוליפון, האחים אזולאי, שחשו ששווה להם להשקיע בלהקה הזו והפיקו תקליט בכורה שהוקלט במהירות שיא ונמכר היטב. המפיק יהודה טלית לקח את צלילי העוד תחת חסותו והציע להם לעזוב את החלטורות ולבנות תוכנית. כך הם יצרו את המופע “חנה’לה התבלבלה”, בבימוי דודו אלהרר ובהנחיית השחקן יעקב בנאי.
בשנת 1976 יצא לאור תקליטה השני שמבוסס על שירים מתימן ומרוקו. שירים שעברו בירושה מדור לדור. צלילי העוד הפכו אז לסחורה חמה ולוח ההופעות היה עמוס לעייפה (כולל הופעה בפורים באולם הסינרמה התל אביב שהיה מפוצץ בקהל). מרקו בכר, ששר בלהקה, שימש גם כמנהל המוסיקלי שלה.
דנוך אז על הלהקה המתחרה בלהקתו: “אצלנו יש נטייה ללכת על צוות. הם בנויים על שני זמרים. אני חושב שהלהקה שלנו מגובשת ומקצועית יותר. אצלם נעשה הכל בפחות מקצועיות. עובדה – הם מופיעים הרבה בחתונות וזה מריח כחלטורה”.
מצד שני, יוסי לוי (הלא הוא דקלון) ומשה בן משה (עם הכינוי בן מוש) מצלילי הכרם לא מילאו פיהם מים בעניין: “למעשה, השם ‘העוד’ שייך לנו, אבל לא לקחנו את זה אף פעם ברצינות. אם תקשיבו לתקליט של צלילי העוד, תגלו שאין שם בכלל צלילים של עוד, למרות שעל העטיפה הם שמו את הכלי הזה. הרבה קראו לנו ‘צלילי העוד’ ולא ייחסנו לזה חשיבות, עד שבאה הלהקה המתחרה, תפסה את השם שלנו וכבר היה מאוחר. הלהקה המתחרה גם השתמשה בהרבה שירים שעבדנו עליהם וזו אולי הסיבה שהתקליט הראשון שלנו נמכר בפחות עותקים מהצפוי. הקהל פשוט התבלבל. אז כדי למנוע בילבול, שינינו את השם וקראנו לעצמנו ‘דקמוש’ – קיצור שמות החיבה שלנו”. דבר אחד היה מוסכם בשתי הלהקות – שיש אפליה מצד עורכי מצעדי הפזמונים ברדיו.
רמי דנוך בעיתון להיטון: “יהודה קיסר, שהוצאתי אותו מהלהקה מסיבות שונות, הקים להקה בשם ‘העוד’ שהסולן שלה נכה. קורה שאני מגיע להופעה ושואלים אותי – מה, אתה לא נכה? אני שמח שמחקים אותנו, אבל שלא ישתמשו בשם שלנו. בבסיסי צה”ל שאליהם אנו באים לראשונה, אומרים לנו שכבר היינו. זה מוריד מן הערך שלנו. לכן כדאי שהקהל, לפני לכתו להופעות, יוודא שהוא באמת בא לשמוע את צלילי העוד המקוריים. אחרת – אני לא אחראי לתוצאות”.
ג'קי מקייטן ותקליטון בכורה
מקייטן, אותו זמר נכה עליו התלונן דנוך, הקים בשנת 1976 להקה סביבו ויצא להופיע עם שירים מזרחיים-מסורתיים ועם הבטחה להקליט תקליטון בכורה. “אני לא רוכב על הגל הזה. תמיד הייתי בגל הזה”, הוא אמר אז.
כוכבת חדשה בזמר המזרחי – אהובה עוזרי
השנה היא 1976 ואהובה עוזרי היא כבר כוכבת, עם שני תקליטים שלפי הדיווחים נמכרו באלפי עותקים. אהובה החלה את דרכה כזמרת באירועים משפחתיים כשהיא שרה ומנגנת בכלי הודי שנקרא בולבולטרה. כך היא הבליטה את עצמה כזמרת היחידה בארץ שניגנה בכלי המיוחד הזה.
בסוף 1975 היא נענתה לבקשת זמר ידיד, בנימין נחום, שתנגן עבורו באולפן. היא הסכימה ובתנאי שחברת התקליטים “גל-רון” תעשה גם תקליט שלה. היא הופתעה כשדרישתה נענתה ובמהרה רכשו האחים אזולאי מחברת גל-רון את הזכויות על תקליטיה. כך היא פרצה, עם תקליטים וקסטות ובהם שיריה על עצב מול שמחה וגם אהבות מול מלחמות. השירים שבלטו בתקליט הבכורה היו “היכן החייל” ו”שיר הרמה” ובהופעותיה נצמד אליה שומר ראש. אהובה לא הסכימה עם התיוג, זמרת מזרחית: “איני שרה שירים מזרחים מובהקים. השירים שלי אנושיים על כל נושא בעולם. הקהל שלי בארץ מורכב מאשכנזים ומזרחים כאחד. אין טעם לשייך אותי רק לעדה אחת”. בתחילת 1977 טסה אהובה, בפעם הראשונה בחייה, לחו”ל – כדי להופיע בלונדון, אחרי שאנשי המגבית היהודית באנגליה ראו הופעה שלה במועדון “כריש” ברמלה.
מזה שנים רבות נחשב השיר ‘היכן החייל’, בביצועה של אהובה עוזרי, לקלאסיקה תרבותית. אולם בשנת 1976 גרר השיר מאבק לא קל, כשכותרתו התאימה יותר ל’היכן הקרדיט שלי’. משני הצדדים בוויכוח עומדים אהובה עוזרי מול רמי דנוך, סולן להקת צלילי העוד.
הכל החל כשלהקת העוד עמדה להוציא את תקליטה השלישי ובו השיר עם הלחן של שיר החייל, אך עם מילים אחרות. אהובה שמעה ונזעקה. היא פנתה לבית המשפט ודרשה שהשיר לא ייצא לאור בטענה שהוא פרי עטה. הדבר עורר חשש כבד בקרב אנשי העוד, שתקליטם הגמור לא ייצא לחנויות, עקב הסכסוך המשפטי. לבסוף הובא העניין בפני בורר שפסק כי שני הצדדים יכולים להקליט את השיר ולהוציאו לשוק. הסיבה של אותו בורר לפסיקה זו היא כי לחן השיר הוא עממי הודי.
לדנוך ולעוזרי הייתה היסטוריה משותפת, כשהוא תופף בהופעותיה – לפני ובזמן מלחמת יום כיפור. לאחר מכן פנה כל אחד מהם לדרכו. עוזרי טענה שדנוך הכיר את לחניה ולכן השתמש באחד מהם לאחר מכן.
כך סיפרה ללהיטון על עניין הבוררות: “בעת הבוררות אמר אחד העדים שלי שסגנון הלחנים שאני כותבת דומה לסגנון הודי. עורך הדין הבורר החליט, בעקבות עדות זו, שעל רמי דנוך לשלם לי 500 לירות עבור הלחן, ושנינו חופשיים מעתה לשיר את השיר. לפי פסק דין זה – משתמע שהלחן הוא
בשנת 1977 נתגלה כי שיריה של אהובה עוזרי לא משודרים בתחנת שידורי ישראל (ברשת ב’), אפילו בתוכניות של המוסיקה המזרחית. זאת על אף הגלויות הרבות שנשלחו למנהל המחלקה למוסיקה המזרחית בתחנה, יוסף בן ישראל, להשמיע אותה בתוכנית “מצלילי המזרח כבקשתך”. בן ישראל טען: “אהובה היא הזמרת היחידה שאין אישור לשדר את שיריה כי רמתם איננה משביעת רצון. הטקסטים לא טובים מספיק וכך גם העיבודים המוסיקליים והליווי התזמורתי. אנחנו חייבים לשדר שירים על רמה נאותה. איננו יכולים להביא את טעם הרחוב. לגבי שתי הלהקות השרות בסגנון הדומה לזה של אהובה – צלילי העוד וצלילי הכרם – אין לנו שום טענות”. ברשת ג’, גלי צה”ל ובקול השלום טיפטפו פה ושם משיריה. “כנראה שיוסי בן ישראל לא אוהב אותי באופן אישי”, הגיבה אהובה.
נו, אז האם רשת ב' המשיכה להתעקש?
התשובה היא לא. התחנה יזמה מצעד פזמונים שבועי חדש שהתווסף למצעד הפזמונים הרגיל, החל מ-15 במרץ 1977 בשעת אחה”צ. שם המצעד נקרא “פעמי המזרח” כשבתוכנית הראשונה הוצגו עשרה שירים והמאזינים יצאו לדרגם, כשלאחר מכן הוצגו, מדי פעם, שני שירים חדשים בפינה לשיפוטכם. עדיין, מדובר באי רצון לערבב בין המצעדים, אך זה כבר צעד אחד קדימה. עם זאת, כמה שדרנים שיוסי בן ישראל פנה אליהם סירבו כי המצעד לא נראה להם מכובד מספיק. היחיד שלא סירב אז היה מלאכי חזקיה.
זמרי קסטות? או זמרי אנטי-קסטות?
בשנת 1977 היה שוק התקליטים המזרחי ירוד מאד. הרדיו לא השמיע את השירים כדי לעזור במכירות ואנשים העדיפו לקנות קסטות פיראטיות מאשר תקליטים. אותן קסטות נמכרו בגלוי ואיש לא טרח למגר את התופעה. הייתה זו פגיעה ברורה באלו שהשקיעו כסף רב להפיק את השירים והאמנים האלו.
