הביטלס – להקה שהיא תופעה עצומה וכך גם התקליטים שיצאו ממנה בסיקסטיז. אבל רגע, מדוע התקליטים שיוצאים עכשיו מחדש מכילים עטיפות שונות ממה שאנחנו מכירים לרוב? ולמה סדר השירים שונה? וכן, הם באים אלינו עכשיו עם מיקס המונו המקורי (מונו = שמע זהה בשני הרמקולים)! אז בואו נראה מה קורה פה. נראה לנו שאתם תאהבו את זה
זמן קצר לפני ביקורם של הביטלס באמריקה, בתחילת שנת 1964, השיגה חברת התקליטים האמריקאית, קפיטול רקורדס, זכויות בלעדיות שם לשחרר את הקלטות הלהקה במסגרת עסקה עם חברת התקליטים EMI. כך יצא בינואר 1964 התקליט MEET THE BEATLES כשרוב השירים בו נלקחו מתקליטה השני של הלהקה, WITH THE BEATLES תוך השמטת כמה גרסאות כיסוי לטובת שלושה שירים מקוריים שיצאו בתקליטונים. קפיטול בחרה, בחוכמה, להשתמש פה בתמונת השחור-לבן שפיארה את העטיפה בהדפסה הבריטית, אך עם כיתוב שונה – כי השם WITH THE BEATLES נראה לא מתאים בעיניה לשיווק להקה חדשה. זה היה הראשון מ”תקליטי סלט” שקפיטול רקחה עם הביטלס לשוק האמריקאי. תהיו בטוחים שמיליוני תקליטי MEET THE BEATLES נמכרו אז בשקיקה. קפיטול בהחלט הצליחה פה עם מוצר שהכיר לאמריקאים את הלהקה השובבית מליברפול.
ההפקה של ג’ורג’ מרטין מילאה תפקיד מכריע בעיצוב הסאונד של התקליט. ההפקה הנקייה אך הדינמית אפשרה לאלמנטים המובהקים של הביטלס לזרוח: ההגשה הווקאלית הגולמית של ג’ון לנון, קווי הבס המלודיים של פול מקרטני, סולואי הגיטרה החדים של ג’ורג’ האריסון והתיפוף היציב והאנרגטי של רינגו סטאר. התקליט שמר על איזון מושלם בין עבודת אולפן מהוקצעת לבין ההתרגשות הבלתי מסוננת של הופעה חיה, מה שנתן למאזינים את התחושה שהם חווים משהו מבוקר וחשמלי כאחד. יה! יה! יה!
זה לא היה רק אוסף של שירים נהדרים; זה היה הניצוץ שהצית מהפכה תרבותית. הייחודיות שלו טמונה ביכולת שלו לתפוס רגע של טרנספורמציה. הוא הציג את הקונספט של להקת רוק עצמאית שכתבה, ניגנה ושרה חומרים משלה, תבנית שתעניק השראה לאינספור אמנים בעשורים הבאים. לפיכך, הוא עומד כיום כתקליט היסטורי מתקופה בה אמריקה תטולטל לחלוטין.
באפריל 1964, עם הביטלמאניה בשיאה, הוציאה חברת קפיטול את התקליט השני של הביטלס שם, שנקרא… איך לא?… THE BEATLES` SECOND ALBUM. הפעם העטיפה ממש ייחודית כשבפנים יש חמישה שירים מ- WITH THE BEATLES הבריטי שהושמטו מהתקליט הקודם. לצדם תמצאו שירים שיצאו כתקליטונים. אה כן – ובשיר THANK YOU GIRL אפילו תמצאו תוספת של מפוחית שאין בהדפסה הבריטית! ופה תשמעו כבר מתחילת השיר I CALL YOUR NAME את פעמון הפרה – דבר שאין בהדפסה הבריטית.
ואיך אפשר בלי הפסקול של הסרט “לילה של יום מפרך”? ובכן, בהדפסה האמריקאית תמצאו רק שירים שבאמת נכללו בסרט הקולנועי ולצדם קטעים אינסטרומנטליים שהקליטה תזמורתו של המפיק, ג’ורג’ מרטין. זה בהחלט מיוחד! והאם אתם רוצים עטיפה ייחודית נוספת? תקבלו אותה עם SOMETHING ELSE ובו “סלט שירים” נוסף. תענוג! אבל רגע… בואו נבין באמת מה קרה שם באמריקה בסיקסטיז, עם תקליטי הביטלס.
בתחילת שנות ה-60, תעשיית המוסיקה האמריקאית פעלה בצורה שונה מהשוק הבריטי. חברות התקליטים האמריקאיות העדיפו תקליטונים על פני תקליטים ארוכי נגן, שכן תקליטונים היו הדרך העיקרית לצריכה של מוסיקה. 40 תחנות הרדיו המובילות הונעו על ידי תקליטוני להיטים ולא תקליטים, וזה הכתיב את האופן שבו החברות שיווקו אמנים. לעומת זאת, השוק הבריטי התייחס לתקליטים כהצהרות אמנותיות מגובשות יותר, לעתים קרובות שונות מתקליטונים.
קפיטול רקורדס, שהבינה זאת היטב, ניגשה לתקליטי הביטלס כדרך למקסם את הפוטנציאל המסחרי. על ידי אריזה מחדש היא הבטיחה שכל מהדורה תכיל להיטים מרובים, ובכך הפכה את התקליטים למושכים יותר לצרכנים אמריקאים שציפו ל”יותר תמורת הכסף שלהם”. אבל האמת היא שלמרות הפופולריות הגוברת של הביטלס בבריטניה עד 1963, קפיטול רקורדס הראתה בתחילה עניין מועט בלהקה. רק עם ההצלחה של התקליטון I WANT TO HOLD YOUR HAND בתחילת 1964, קפיטול השקיעה באמת בביטלס. עם זאת, חברת התקליטים כבר הייתה קצת בפיגור, כי הביטלס הוציאו שני תקליטים באורך מלא בבריטניה. כדי להתעדכן, קפיטול נאלצה לקבוע במהירות לוח זמנים לשחרור תקליטים שונים מבריטניה. שימו לב, בהדפסות האמריקאיות היו קצת פחות שירים מההדפסות הבריטיות. הסיבה? רווח כספי. תקליטונים בבריטניה הכילו בדרך כלל 14 שירים, בעוד שתקליטים אמריקאים הכילו לרוב רק 11 או 12. על ידי צמצום מספר השירים לתקליט, קפיטול יכלה ליצור יותר תקליטים מאותה כמות חומר.
גם הגישה השיווקית בארה”ב מילאה תפקיד בהחלטות של קפיטול, שעיצבה עטיפות תקליטים כדי לפנות לרגישויות האמריקניות, ולעתים קרובות הדגישה את מה שלדעתה היה צריך כדי למכור עוד ועוד עותקים.
האם אתם חושבים שהביטלס אהבו את התקליטים בהדפסות האמריקאיות האלה? ובכן, אחרי צאת המהדורות האמריקאיות, שעכשיו יוצאות מחדש באופן מרהיב, הביטלס השאפתניים הפכו יותר ויותר מתוסכלים מהשיטות של קפיטול. הרי הם יצרו בקפידה תקליטים כמו RUBBER SOUL (1965) וREVOLVER- (1966) כהצהרות אמנותיות מגובשות, רק כדי לראות את עבודתם הקשה עוברת שינוי לשוק האמריקאי. המתח הזה הגיע לשיאו בשנת 1967 כאשר הביטלס דרשו שהתקליט “מועדון הלבבות הבודדים של סרג’נט פפר” ישוחרר באופן זהה הן בבריטניה והן בארה”ב, מה שסימן את סוף הנוהג של קפיטול לשנות את תקליטי הביטלס.
ג’ורג’ האריסון סיפר בשנת 1979: “תמיד הייתה לנו שליטה אמנותית מלאה מההתחלה, והקפדנו מאוד על סדר השירים בתקליט, לשים את השירים הנכונים במקומות הנכונים וכמו גם לעשות עטיפות טובות – והכל נעשה עם טעם. אבל מיד הם התחילו לדפוק את זה בארצות הברית, השמיטו קטעים מתקליטים כדי שעל כל שני תקליטים שיצאו בבריטניה, הם יוכלו להוציא שלושה שם. אבל בכל זאת, כל מה שעשינו המשיך להיות בטעם די טוב עד שהחוזה פג, ואז הם התחילו להוציא את כל האריזות האלה עם עטיפות מתפוררות והכל. זה לא מפריע לי כל עוד הם ממשיכים לשלם את התמלוגים”.
אז מה מיוחד מ-א-ד בהוצאות החדשות של תקליטי ביטלס האמריקאים שמודפסים מחדש? חברת קפיטול הוציאה במקור רבים מהשירים עם תוספת אפקטים מהדהדים כדי לדמות צליל של הופעה, החלטה שהתקבלה על ידי בכיר בחברה, דייב דקסטר ג’וניור. לפיכך, התקליטים האלו הכילו גם קומץ של מיקסים שונים וקטעים אינסטרומנטליים שלא זמינים בשום מקום אחר. מה שהפך את המהדורות הללו לנחשקות עבור רבים.