כשהסלון הופך לתקליט

במהלך העבודה על המופע נראה היה שהחבורה מרוצה. מאחורי הפסנתר ישב דני פאר, ובבס ניגן ישראל בורוכוב. בתוכנית הטלוויזיה “עוד להיט” הוצג לקהל “שיר אהבה בדואי” כשקלפטר, לוי, בורוכוב והמתופף איקי לוי הגיעו לאולפן כדי להצטלם בביצוע חי עם גמל אמיתי שהובא לשם! אך זמן קצר לאחר שההצגה החלה לרוץ, הגיעה הטרגדיה האישית. קלפטר, שהיה דמות מרכזית במופע, חווה משבר נפשי עמוק. זהו אחד הסיפורים הכואבים בהיסטוריה של התקליט הזה. קלפטר אושפז, נאלץ לצאת מההפקה וללכת לנוח בקיבוץ, וההפקה עמדה בפני שוקת שבורה.

כאן נכנס לתמונה דייויד ברוזה. ברוזה לא היה “קלפטר 2.0”. הוא הביא איתו משהו אחר לגמרי – גיטרה אקוסטית, השפעות ספרדיות ואנרגיה שונה וכובשת. בעטיפת התקליט “שיחות סלון” ברוזה כבר נראה כחלק בלתי נפרד מהחבורה, אבל הדרך לשם הייתה מהירה ואינטנסיבית. ברוזה לקח את “שיר אהבה בדואי” והעניק לו חיות חדשה. הגרסה המוקלטת שנמצאת בתקליט היא זו של ברוזה ולוי, והיא הפכה לאחת הקלאסיקות הגדולות של הרדיו הישראלי. דמיינו את קלפטר, שנאלץ לנוח אך שמע מרחוק כיצד שירו הופך ללהיט ענק בביצוע אחרים.

בעוד שהמופע המקורי של גפן היה ספוג בציניות ומרירות (בצדק, מבחינתו), אירוע היסטורי אחד שינה את הכל: ביקור סאדאת. ברוזה וגפן כתבו את “יהיה טוב”, והשיר הפך בן-לילה להמנון. באותה שנה ממש, בנובמבר 1977, נחת נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל – אירוע ששינה את פני המזרח התיכון והפך ל”אירוע מדיה” חסר תקדים שריתק את הציבור למסכים. פתאום, “שיחות סלון” לא היה רק משהו אישי, אלא גם תפילה לתקווה לאומית. ברוזה הצליח להפוך טקסט פוליטי לשיר שכל ילד יכול לשיר. התקליט צמח מתוך הקרקע הזו; הוא שיקף את העייפות מהמלחמות ואת הכמיהה לשגרה נורמלית.

בינתיים, מתי כספי לא הסכים עם הכיוון אליו הלך הפרויקט ובחר לפרוש. בנובמבר 1977 היה זה דני סנדרסון (שנולד באותו תאריך של מתי כספי) שקיבל על עצמו את המשימה לעבד מחדש את השירים. הוא הביא איתו את הניסיון שלו מלהקת כוורת ואת האוזן הרגישה שלו. סנדרסון, שהיה אז בשלבי הקמת להקת “גזוז”, ידע איך לשלב בין כינור פולקי לתופים של רוק. הוא ידע מתי לתת לגיטרה של ברוזה להוביל ומתי להוסיף קולות רקע עדינים. בזכותו, “שיחות סלון” לא נשמע כמו ערב הקראת שירה משעמם, אלא כמו תקליט מתוחכם שבהחלט בלט באיכות הסאונד שלו. סנדרסון הצליח לתפור את הסגנונות השונים לכדי סאונד מגובש שנשמע כיחידה אחת.

התקליט הוקלט באולפני “טריטון” בתל אביב, מקום שהיה אז מוקד עלייה לרגל לכל מי שרצה להוציא תקליטים איכותיים. סנדרסון הכיר את האולפן היטב, שכן שם הקליטה להקת כוורת את תקליטיה יחד עם טכנאי ההקלטה הגאון, טומי פרידמן.

השאלה המתבקשת היא – למה? בעידן הדיגיטלי, כשהכל זמין בלחיצת כפתור, למה אנשים עדיין נוברים בחנויות תקליטים כדי למצוא את “שיחות סלון”? התשובה טמונה באינטימיות. התקליט הזה נולד בתוך סלון, והוא נועד להישמע בתוך סלון. יש משהו בטקס של הוצאת התקליט מהעטיפה, הנחתו על צלחת הפטיפון והצפייה בסיבוב שלו, שמתחבר בדיוק למסר של יהונתן גפן. המעבר של התקליט לפורמט של דיסק (CD) בשנות התשעים אמנם הפך אותו לנגיש יותר, אבל הוא איבד משהו מהחספוס המקורי. כשתשמעו את “סוף המסיבה” בתקליט – תבינו על מה מדובר. התדרים הנמוכים, החום של הכלים – הכל מרגיש חי יותר.