מחכים למשיח? ובכן, הוא כבר הגיע – בתקליט מחודש!
שלום חנוך – אז, בשנת 1985, רוקר בן ארבעים עם שיער מאפיר ועם יציאת תקליטו החשוב “מחכים למשיח”, קטף את תואר “זמר השנה”, אך נראה שזה כלל לא ריגש אותו
הזכייה הזו, שהגיעה לאחר שהקהל הרחב הסתער על חנויות התקליטים כדי לרכוש את היצירה החדשה והבועטת שלו, הייתה עבורו רק רעש רקע. הוא היה עסוק במשמעות העמוקה יותר של אותו תקליט, ביצירה שהרגיש שחייב היה להוציא לעולם. להיפך, הוא היה מוכן לעלות לבמה ולצרוח את אשר על ליבו, ואז, יותר מתמיד, היה לו הרבה מה לומר.
ההצלחה המסחררת של “מחכים למשיח”, תקליט שהפך כמעט בן לילה לפסקול של תקופה שלמה ועותקים שלו נחטפו מכל חנות תקליטים אפשרית, לא מנע משלום להביע את מורת רוחו ממצעדי הפזמונים. הוא הסביר בכנות מעט מובכת, שלעיתים הוא התבייש לראות את שמו מתנוסס בדירוגים שכאלו, לצד שירים שלא התחבר אליהם. לדבריו, הוא לא ידע איזו סלקציה עברו השירים שנכנסו למצעד, ומהי בכלל האינדיקציה שדירוג פופולריות כזה מספק. מבחינתו, המדד האמיתי היחיד היה מצעד מכירות של תקליטים. זה היה המדד הנקי, הקשר הישיר בינו לבין הקהל שמצביע בארנק והולך לחנות תקליטים כדי להניח את המחט על תקליט חדש. עדיין, הוא היה מודע לכך שחברת התקליטים שלו כנראה לא הייתה מאושרת מהחלטה כזו שלו – להיעלם מהמצעדים, שכן הם היו כלי שיווקי מרכזי שנועד לקדם מכירות של עוד ועוד תקליטים. אז בקיצור – מצד אחד שלום חנוך זעק את דם לבו על גבי התקליט, ומצד שני הוא שיחק את המשחק.
תקליט בטעם חריף
התקליט הזה חשף שלום חנוך חריף, בוטה ופוליטי מתמיד. כל שיר ושיר, כל צליל שעלה מהחריצים של אותו תקליט, נשא מטען כבד של מחאה וכעס. השירים “מחכים למשיח” ו”לא עוצר באדום” הפכו למותחנים מוזיקליים, המציגים רוק’נ’רוליסט מצוין בשפה העברית, שלא היסס לגעת בעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית. הסאונד של התקליט, בהפקתם המשותפת שלו ושל משה לוי, היה מחוספס וישיר, רחוק מהפופ המלוטש של התקופה, מה שהבליט עוד יותר את המסרים החדים. אם פעם כתב לאריק איינשטיין את “למה לי לקחת ללב”, שיר של אסקפיזם מתוק, שלום הודה שבשנת 1985 הוא לא היה כותב שיר כזה. התקופה ההיא, שהולידה תקליטים רכים יותר, חלפה לבלי שוב. המחאה שלו לא הייתה מרומזת עוד, אלא היא ישירה, צועקת, כואבת.
זה היה תהליך שהחל כבר בתקליט “חתונה לבנה”, עם שירים שעסקו בכסף ובהצלחה מהירה. אותו תקליט מופתי סימן את תחילת המפנה, את ההתבוננות הפנימית שהפכה כעת להתפרצות חיצונית. אך ב”מחכים למשיח”, ההתפרצות הייתה מרוכזת ועוצמתית הרבה יותר, תקליט שלם שהוקדש לזעם צודק. המצב במדינה הלך והחמיר עם מלחמת לבנון הראשונה והאנשים ששלטו כאן באותה תקופה, פשוט עיצבנו אותו יותר מדי. הדמגוגיה שהתעופפה באוויר נראתה לו מסוכנת, והוא חש שהמדינה הולכת אחורה, שההרס והדיכאון משתלטים על כל חלקה טובה. הוא הרגיש חובה כאמן לתעד את התחושות הללו ולהטביע אותן על תקליט שיישאר לדורות. הוא ראה סיטואציה פוליטית שעלולה להסתיים באסון, כאשר עם שלם, שאופיו התעצב מתוך בעיות חמורות, נווט על ידי אנשים שהוליכו אותו שולל. התחושות הקשות הללו הן שהולידו את השיר “לא עוצר באדום”. בעיניו, אותם מנהיגים היו דמגוגים שכל מה מעניין אותם היה הפוזה שלהם בטלוויזיה.
תקליט שהוא קריאת השכמה
כילד, שלום חנוך העריץ את הכריזמה של בן גוריון, את התחושה שיש איש אחד שהוא משכמו ומעלה. בשנת 1985 הוא לא ראה אנשים כאלו. הוא לא ראה מנהיגות שתהיה בעיניו בעלת אמינות, אמת ואחריות, ברמה מוסרית ושכלית שתדע למצוא פתרונות. ואם מנהיג לא הצליח בכך, מבחינתו הוא היה צריך לעוף לכל הרוחות, כי הפוליטיקאים, אחרי הכל, חיו על חשבוננו. הוא ציין את התפטרותו של בגין כדוגמה נדירה למנהיג שהבין בעצמו שעליו ללכת הביתה, והוסיף שאילולא עשה זאת, היינו חיים אז בטירוף מוחלט. למרות תהליך ההתפכחות, הוא חש שהתקופה עדיין לא הייתה טובה, שחלק גדול מהאנשים המייצגים את השלילי עדיין היו בשלטון, ושאסור היה להיות ותרנים כלפיהם. התקליט שלו היה קריאת השכמה, אזעקה צורמנית.
מי זו ירדנה שבתקליט?
את שיר הנושא, “מחכים למשיח”, שלום חנוך כתב עוד לפני נפילת המניות הגדולה בבורסה והתאבדותו של איש העסקים מיקי אלבין, אך הוא היה מודע לכך שהציבור מצא את ההקשרים של מילותיו לנושאים האלו. התקליט יצא בדיוק בזמן הנכון והפך לנבואה שהגשימה את עצמה, מה שהעניק לו מעמד כמעט מיתולוגי בקרב אספני תקליטים ומאזינים כאחד. המילה “משיח”, הוא הסביר, היא פנייה למכנה משותף רחב, ודרכה הוא שלח חיצים לכל הכיוונים שהטרידו אותו. הוא הדגיש שהביקורת שלו הייתה אנטי-חרדית קיצונית, לא אנטי-דתית, וכוונה כלפי האבסורד שבהמתנה פסיבית לישועה. לטענתו, אנשים ישבו וחיכו למשיח במקום לפעול כדי לשפר את איכות חייהם. השיר, לדבריו, היה גם אנטי-חילוני, וכוון כלפי הרדיפה אחר פתרונות קלים, כמו ההימור על ה”משיח” של הבורסה, שקפץ מהגג והותיר את מאמיניו חסרי כל. יצירת שיר כזה, הוא הודה, הייתה נס אישי, רגע של חסד שבו זרם תודעה פרץ החוצה באופן ספונטני ומושלם, רגע נדיר שכל אמן חולם להקליט על תקליט.
ומה לגבי ירדנה המוזכרת בשיר? שלום חשף אז שהיא מהווה ביטוי לשוביניזם הגברי הישראלי. הגברים במשרד, שמרגישים חזקים אך למעשה נמצאים בצרות, אומרים לה “תביאי לנו קפה”. זוהי המזכירה היפה, ובכנות מפתיעה הוא הודה שהוא צחק גם על עצמו בשיר, כשהוא שר שהיא בעצם מה שמעניין אותו. כהערת אגב הוא חשף שהוא מתכנן לעסוק בנושא השוביניזם לעומק בתקליט עתידי עם דפנה ארמוני. הרעיון הזה, על עוד תקליט חשוב, כבר התבשל בראשו בזמן שההצלחה של “מחכים למשיח” עוד הדהדה בכל חנויות התקליטים.
אדון שוקו חמוץ
על דמותו של “שוקו”, שרבים ייחסו לה קונוטציה עדתית, הוא הבהיר שהוא לעג יותר לסביבה שיצרה אותו מאשר לדמות עצמה. שוקו בא לסמל תופעה חברתית שלילית, והחברה לא הייתה יכולה להסיר מעצמה את האחריות ליצירת טיפוסים כמוהו. הוא הודה שהקונוטציה הייתה אכן לספרדי, אך באותה מידה יכול היה להיות אשכנזי. “הלוואי שיכולתי להגיד ‘זלמן’ במקום שוקו”, הוא אמר, “אבל זה היה פחות נכון”. למרבה צערו, הוא חש שהשיר הזה, יחד עם “בלי לומר מילה” – שיר מפתח שנכתב בלהט הכעס על המלחמה – נבלעו מעט ולא זכו למספיק השמעות ברדיו של אז. המאזינים שקנו את התקליט כולו זכו להכיר אותם, אך הקהל הרחב יותר פספס את עומק הביקורת שהוטמעה גם ברצועות הפחות מוכרות של אותו תקליט.
אפילו בשיר הנוסטלגי לכאורה, דז’ה וו, הסתתרה ביקורת. שלום חנוך סיפר שהתכוון ליצור פרודיה על תופעת ההתרפקות על העבר ושירי ארץ ישראל היפה. התוצאה, הוא הודה, יצאה מתוחכמת יותר ממה שתכנן – שיר רומנטי שעובד מצוין על כל חובבי הז’אנר, פרט לנימה הלועזית בכותרת, שנועדה להפריע. זה היה משחק מוחות מול הקהל, עוד שכבה של מורכבות שהפכה את התקליט הזה ליצירה רב-ממדית. הוא שר והסביר שנוסטלגיה היא המצאה שלנו, כאילו פעם הכל היה טוב יותר. הוא בחר לבצע את השיר באופן נקי, מה שהפך אותו לרומנטי עוד יותר, והותיר רק אותו עומד בצד ומחייך מול הביקורת שיצר בהיחבא.
תקליט מסריח מסיגריות
בסופו של יום, למרות הביקורת הנוקבת שנשפכה מכל רצועה בתקליט, שלום חנוך נותר אופטימי לגבי הנוער שהוא פגש בהופעותיו וברחוב, נוער שהוא ראה בו את “ארץ ישראל” האמיתית. אלו היו הצעירים שהגיעו לחנויות התקליטים, הקשיבו למילים, הבינו את הכעס והסכימו איתו. הוא הבדיל בינם לבין הקהל שהוא פחות אהב, זה שהוא פגש במגרשי הכדורגל, “האספסוף של כהנא”, הוא קרא להם.
ורגע, איך אפשר להזכיר את התקליט מבלי להזכיר את העטיפה המבריקה שעיצב דוד טרטקובר? הרי זוהי התמצית המדויקת של המוזיקה שבפנים: ישירה, מלוכלכת, ישראלית עד כאב ואמיתית לחלוטין. תקליט של מאפרה מלאה עם בדלי סיגריות עצבניים וגם מסטיק לעוס ששיניים ננעצו בו ללא רחמים. אבל דבר אחד ברור – שיני הזמן לא פגעו ולו במאומה בתקליט הבועט הזה.
