מה הם מבינים, מבקרי התקליטים?
האמת שמבקרי תקליטים היו לרוב אנשים שלא היה בכוחם ליצור את המוזיקה עליה כתבו. את העט הם אחזו בידם, פעמים רבות, כסכין וניגשו למלאכה. לעיתים יצאו ביקורות תקליטים שליליות להפליא שהשפיעו ישירות על האמנים
מזה עשרות שנים מסתובבים במערכות עיתונים בעולם אנשים שתפקידם הוא להאזין לתקליטים חדשים ולחוות את דעתם עליהם בדפוס. לפני עידן הסטרימינג, ביקורת על תקליט גרמה לאנשים לרוץ מיד לחנות התקליטים ולבקש להקשיב שם בשקיקה לצלילים שנכתב עליהם. אם הביקורת על תקליט הייתה שלילית והעיתון, בה זה פורסם נמכר היטב, הדבר פגע באופן ישיר במכירות. מבקר התקליטים היה אז לא פחות מאלוהים, בשוק התקליטים.
אז הבה נגלה כמה מביקורות התקליטים הרעות עד נבזיות יותר מפעם, שאין לנו ספק שהאמנים קראו אותן, כי הן פורסמו אז בעיתוני מוזיקה מובילים בעולם.
על התקליט "חוף האהבה" של אמרסון, לייק ופאלמר (1978)
מייקל בלו, כתב הרולינג סטון, השחיז את הסכין והחל לכתוב: “התקליט הזה הוא פשוט פאתטי. הוא חסר חיים ומשעמם. זה נראה שהאמנות של שטיפת כלים מלהיבה יותר מהמוזיקה שפה, שנשמעת כמו מוזיקה של ג’ינגלים. עובש ועייפות ממלאים את האלבום עד כדי כך ששטיפת כלים נראית לעומתו כשיא היצירתיות”.
עיתון המוזיקה CREEM הרחיק לכת אף יותר בביקורתו: “התקליט הזה הוא של שלוש דמויות אידיוטיות ומחייכות על העטיפה. אלו הם אי, אל ופי (ELP) בשבילכם”.
באותה שנה יצא התקליט HEAVY HORSES של להקת ג’ת’רו טול, כשבעיתון CREEM בחר המבקר לקרוא לזה HEAVY HORSE SHIT.
על התקליט "ליזארד" של להקת קינג קרימזון (1970):
העיתון EVENING STANDART הבריטי פרסם, ב-12 בדצמבר 1970, את ביקורתו על תקליט זה: “התקליט רדוד באופן תהומי. זו המתנה המושלמת למישהו שאתם הכי שונאים בעולם אך מכריחים אתכם לקנות לו, מסיבה זו או אחרת, מתנה”.
ובמשפט אחד... הצלפה ביקורתית מאז, מהרולינג סטון, על תקליטים
- “התקליט כולו מזויף” (על PARANOID של בלאק סאבאת’)
- “החבר’ה האלה כל כך צרפתים שאני רוצה לפטם אותם ולחתוך להם את הכבדים” (על DISCOVERY של דאפט פאנק)
- “יש תקליטים כל כך פוגעניים עד כדי כך שרוצים לנקום נקמה פיזית באמנים שמבצעים אותם” (על BERLIN של לו ריד)
- “הצד השני זה אסון. השפל מתחיל מהשיר השני שם” (על ABBEY ROAD של הביטלס)
- “להקת קרים טובה במספר דברים; למרבה הצער, כתיבת שירים והקלטת תקליטים אינם ביניהם” (על WHEELS OF FIRE של להקת קרים)
- “אני מאד בספק אם התקליט הזה יימצא חן בעיני מישהו שרמת המשכל שלו היא מעל אידיוטיזם” (על E PLURIBUS FUNK של להקת גראנד פ’אנק)
על תקליט הבכורה של להקת סנטנה (1969):
“אולי זה ממש במקרה שלהקת סנטנה והסמים הממריצים הפכו להיות פופולאריים באותו הזמן. אולי לא. בכל מקרה, התקליט שחיכינו לו כה הרבה הוא פשוט עונג פריקי מהיר לגמרי ועם זאת, אין בו הרבה תוכן. לאלו שקיוו שהגל השני של הלהקות מסאן פרנסיסקו יביא עמו שיפור, הרי שהתקליט הזה הורס כל פנטזיה שכזו. זה ממש כמו סמים – יש פה מעטפת שנותנת לך להתרומם אך ללא חומר ממשי. התקליט הזה הוא תירגול במקצבים. הרבה תופים ותיפוף. כנראה הטמיעו שם את הגילוי שהקהל נוטה להשתגע לגמרי עם כל סולו תופים שיש היום. אז הם בטח חשבו לעצמם – למה לא להפוך את החוויה לפי שלוש? ניתן להם תופים עם טימבאלס וקונגאס. הבעיה פה שכולם לא טובים. ומעל כל זה יש את הגיטרה והאורגן. קרלוס סנטנה לקח לעצמו שבלונות מכאניות ולעוסות. הוא כל כך אוהב אותן שהוא מנגן את זה בכל שיר בתקליט. אולי הוא הקליט את זה פעם אחת בלבד והטכנאים שבאולפן פשוט פיזרו את זה בהדבקה לשאר השירים. ביום בו יצא התקליט הזה סיקרו תחנות החדשות מקרה של שריפה אמיתית שלקח לכבאים שמונה שעות כדי לכבות אותה ובסוף התגלה כי השריפה לא גרמה לנזק ממשי. ההשוואה של השריפה הזו לתקליט של סנטנה, מתבקשת”.
גם על תקליטונים נפלו ביקורות ארסיות, כמו זו על ג'ון לנון:
עיתון רקורד מירור פרסם ביקורת קשה על תקליטון הקאמבק של לנון, משנת 1980 (JUST LIKE STARTING OVER): “אז, ג’ון לנון, הנה חזרת. תקליטך המקורי האחרון הושפע מפרידת הנסיון שלך מאשתך השניה, יוקו, אבל מיד לאחר מכן חזרתם להיות ביחד ולא עשיתם דבר מאז. האם בכוונתך להיפרד שוב מיוקו? האם זו הסיבה שאתה חוזר אלינו עם שיר כזה חלול?”.
גם בוב דילן לא חסין
את הביקורת מהרולינג סטון, על התקליט הכפול השני של בוב דילן משנת 1970, SELF PORTRAIT, זוכרים מאז בזכות משפט הפתיחה של גרייל מרקוס – “מה זה החרא הזה?”
האם כבר בוצעה ההתאבדות?
באותה שנת 1970 הפליאה מבקרת הרולינג סטון, מליסה מילס, בביקורת על תקליט הבכורה של להקת אוריה היפ: “אם הלהקה הזו אי פעם תצליח, אני אצטרף להתאבד. מהצליל הראשון בתקליט יודעים שלא כדאי להקשיב לזה עוד”. מאז הפך שמה של המבקרת שגור לרוב בפי חברי הלהקה ומעריציה, עם תוספת גיחוך קולני.
פול מקרטני כבר אינו הביטל החמוד ביותר?
בשנת 1971 הוציא מקרטני את תקליטו השני, RAM, וזכה מיד לביקורות רעות. אחת מהן באה מהרולינג סטון: “התקליט מייצג את השפל בפירוק הרוק של הסיקסטיז עד כה. זה תקליט כל כך חסר משמעות וכל כך לא רלוונטי שאתה אפילו לא יכול לדבר על לא לאהוב או אפילו לשנוא אותו”.
של מי התינוק הלא חמוד הזה?
נלך קדימה בזמן, ברשותכם, ונגלה מה הרולינג סטון פרסם בביקורתו על התקליט של להקת נירוונה, NEVERMIND. זה בהחלט לא היה נעים לקרוא: “התקליט מוצא את נירוונה בצומת דרכים – לוחמי גראז’לנד מחורבנים שלוטשים את עיניהם אל ארץ הענקים”.
גם ארמון המלוכה לא חף מביקורות
בשנת 1978 הייתה להקת קווין עשירה כקורח. חבריה נמלטו מחוץ לאנגליה והרחק מזרועות מס ההכנסה הבריטי הלוחץ. זה גרר ביקורות גם על המוזיקה שיצאה אז בתקליט JAZZ. הנה מה שהיה לרולינג סטון לכתוב על התקליט אז: “הלהקה הזו באה להבהיר בדיוק מי עליון ומי נחות. קווין עשויה להיות להקת הרוק הפשיסטית הראשונה באמת”. אאוץ’.
כולם רוצים שירים פשוטים? לא כשמדובר בתקליט של איי.סי.די.סי
השנה היא 1976 וברולינג סטון מעקמים את האף לנוכח התקליט HIGH VOLTAGE של איי.סי.די.סי – וכך נכתב: “”אלו שדואגים לעתיד ההארד רוק, עשויים להתנחם בידיעה שעם יציאת התקליט הזה – הז’אנר הגיע לשפל של כל הזמנים. אין פה שום דבר, מבחינה מוזיקלית, והיקום המילולי שלהם מתחיל ומסתיים במילים ‘אני’, ‘אני’ ו’שלי’. טיפשות מטרידה אותי. טיפשות מחושבת פוגעת בי”.
ממתק הוניל מתוק? לא כשמדובר בביקורת על תקליט של להקת ואנילה פאדג'
בשנת 1969 יצא התקליט “רוק אנד רול”, של להקת ואנילה פאדג’, ולמבקר התקליטים כבר באמת נמאס מתקליטים מסוג זה שהנחיתו עליו: “דבר אחד חשוב לתת ללהקה הזו וזה הקרדיט לכך שחבריה נשארים נאמנים לעצמם. הם הביאו את אחת הנוסחאות המדהימות והמוצלחות ביותר עם גימיק והם לא סטו מהנוסחה הזו למשך ארבעה תקליטים. מזה חודשים מספרים לנו שהתקליט הזה עומד לצאת וזה הותיר אותנו לתהות האם הלהקה הזו תצליח לנער מעצמה את הסאונד ההוא ולהביא משהו חדש. כססנו ציפורניים, אבל שגינו. אני תוהה מי מקשיב בכלל לתקליטים כמו זה. מי מעכל את הסאונד הזה ומאפשר להמשיך את הקריירה של הכלומניקים האלו?”.
