כשחברת התקליטים נגד הויניל של ניל
עולם עסקני התקליטים הוא עולם שבו לא נרשמת, פעמים רבות, אהבה אמיתית למוזיקה. לרוב מדובר בכסף שאותה חברה רוצה להרוויח מתקליט של אמנים שחתומים אצלה. לא מעטים הם המקרים בהם אמן לא מספק את הסחורה (האמנותית, כמובן) וזה נגמר בבעיטה בישבן. במקרה המיוחד של ניל יאנג – לא ישבנו הוא שכאב, אלא הראש שלו, עם תביעה מסוכנת בבית המשפט
"אני ממשיך לחפש לב של זהב"...
בתחילת שנות השמונים חיפש ניל יאנג חוזה הקלטות חדש לתקליטיו. בראשו הוא כבר ראה כיצד תקליטו הבא יביא לקהל את בשורת האלקטרוניקה שהוא התאהב בה, על פי טהרת להקת קרפטוורק הגרמנית. הוא ניגש לכתוב שירים חדשים לתקליט חדש ואחרי 13 שנים בחברת התקליטים, האחים וורנר, הגיע מבחינתו הזמן לשינוי. חברת התקליטים RCA הראתה עניין ביאנג והסכימה לשלם 1.5 מיליון דולר מקדמה לכל תקליט שתקבל ממנו. מצד שני, באה הצעה מחברת התקליטים, גפן רקורדס (בבעלות דייויד גפן), שהייתה נמוכה יותר. יאנג היה כבר עם עט ביד לחתימה על החוזה עם RCA כשגפן התקשר בבהילות ממשרדו. לאחר מספר חילופי משפטים הסכים יאנג לבדוק את ההצעה – חוזה לחמישה תקליטים (במקום שבעה) עם מקדמה בסך 1.25 מיליון דולר לכל תקליט. יאנג זכר את גפן כמי שנותן לאמניו חופש יצירתי בהכנת תקליטיהם. אחרי הכל, הוא רצה לעשות תקליטים כרצונו, ולא כרצון חברת התקליטים. החוזה סוכם בעל פה. ניל יאנג התקבל בברכה בחברת התקליטים, גפן רקורדס.
חברת “גפן רקורדס” הייתה קיימת רק כמה שנים וכבר מצאה הצלחה עם הזמרת דונה סאמר ועם התקליט של ג’ון לנון ויוקו אונו, ששמו פנטזיה כפולה. נו טוב, האחרון יצא ודשדש במצעדים, עד שרצח נתעב, בסוף שנת 1980, הזניק אותו למקום הראשון, בתור “התקליט האחרון של ג’ון לנון”. דייויד גפן ראה בניל יאנג עוד דג שמן שצריך להוסיף לאקווריום הדגים היקרים שלו. יאנג, מצדו, ראה בגפן אפשרות לקבל פורקן חדש לרעיונותיו היצירתיים והאמנותיים. ובכן, שניהם לא קיבלו את מה שהם קיוו לו.
"למטה בנהר, יריתי בבייבי שלי"
בסוף 1982 יצא התקליט TRANS. ניל יאנג: “התקליט הזה הוא אחד הטובים ביותר שלי, מבחינת מחלקת התקליטים הכי לא מובנים בעיני אחרים שעשיתי. הרעיון המקורי היה להפיק גם קליפים שימחישו את שירי התקליט, שהקונספט שלו בא עם כל מיני רובוטים אלקטרוניים ששרים את המילים, כסוג של תקשורת עבור אנשים נכים שאינם מסוגלים לדבר. הנה בתקליט זה, הרובוטים אמורים לטפל באותם נכים, כמו למשל בבן שלי שמוחו משותק, וללמד אותם כיצד לתקשר. הסיפור הזה לא הובן כלל על ידי אנשי חברת התקליטים, גפן רקורדס, בה הייתי חתום אז. לכן הם ביטלו את מימון הפקת הקליפים ובמקום זה הם לקחו את הכסף לתבוע אותי, באשמת “הפקת תקליט שלא מתאים לניל יאנג”. חברת התקליטים ממש התעצבנה עליי. כולם התעצבנו עליי”.
דייויד גפן טען שהתקליט החדש אינו מייצג את תקליטי ניל יאנג ולכן אינו מסחרי. ברולינג סטון דווקא אהבו את התקליט “טראנס” והעניקו לו ארבעה כוכבים, אבל עבור דייויד גפן, הכוכב האחד שלו פישל ובענק.
עכשיו אנחנו קובעים ולא אתה, הבנת?
השלב הבא של יאנג היה להקליט תקליט בסגנון קאנטרי. לכן הוא עבר לנאשוויל ועם תוצאות ההקלטה המספקות בעיניו הוא שלח בשמחה את הסליל למשרדי חברת התקליטים. התגובה לא איחרה להגיע ולא היה בה שמץ של שמחה – “מה פתאום תקליט קאנטרי עכשיו? איך נמכור את זה, לעזאזל?” מהמשרד שוגרה מיד הוראה בטון קר – “אנחנו רוצים שתביא לנו תקליט רוק ומיד”. יאנג הבין שחברת התקליטים, עליה הוא כה סמך שיקבל חופש אמנותי, מתייחסת אליו כאל מוצר ולא כאמן.
הוא ניגש להעניש את חברת התקליטים על שבירת האמון ופנה להקליט תקליט לא פחות שערורייתי – עם שירים בסגנון רוקאבילי בניחוח שנות החמישים. היה זה כאצבע משולשת ודייויד גפן האדים מזעם. אורך התקליט היה 25 דקות בלבד והביקורות בתקשורת היו קשות. גפן שוב התאכזב וחברת התקליטים לא היססה להניף אגרוף מול ניל יאנג.
התקליט מזופת, אז נתראה בבית המשפט
השלב הבא בסיפור הוא עוד מהלך במשחק הכוחות, בין האמן וחברת התקליטים; בשעה עשרים לאחת בצהריים, ב-5 בנובמבר 1983, הגיע דונלד קאוול לפתח ביתו של יאנג ונקש בדלת. ניל יאנג ניגש לפתוח ואז הגיש לו קאוול 19 עמודי תביעה משפטית, שחתומה על ידי עורך הדין שייצג את דייויד גפן. יאנג היה בהלם.
בכתב התביעה נכתב גם:
- ניל יאנג הבטיח לספק תקליטים מסחריים אבל הוא אינו נשמע כניל יאנג.
- ניל יאנג דרש לא מעט הלוואות במזומן כמו גם תשלום על הקלטות מצד החברה.
- דייויד גפן שיחרר את ניל יאנג מחברת התקליטים, האחים וורנר, תמורת תשלום בסך חצי מיליון דולר.
- התקליט השלישי שהובטח לחברה טרם הושלם וכבר חרגו הוצאות ההקלטות ממה שסוכם.
- ניל יאנג הבטיח דברים שלא קיים.
- בגלל שאין חוזה חתום, כל הכסף שחברת התקליטים נתנה לניל יאנג הוא בגדר הלוואה שעליו להחזירה.
מדוע התביעה של גפן הייתה מסוכנת לשוק התקליטים?
הטון המטריד מהתביעה היה שזה איים לרמוס זכויות אמנותיות. לפי גפן – אפילו אמן, בסדר גודל של ניל יאנג, לא רשאי להוציא תקליטים שחברת התקליטים לא מעוניינת בהם. החזון של גפן התאים לאוחזי המניות בחברת התקליטים, כמו גם לרואי החשבון שלה, אך הוא סימן את נשיקת המוות לאמנים.
בואו ניקח את הדוגמה של להקת באדפינגר (BADFINGER) והתוצאה הטרגית שלה.
אחרי שתם החוזה של באדפינגר מול חברת “אפל”, שנוהלה על ידי הביטלס, הציג המנהל המפוקפק של הלהקה חוזה חדש מול עיני חבריה. זה היה חוזה מסנוור, מתעתע ומכשיל מול חברת האחים וורנר. החוזה דרש מהלהקה לספק שני תקליטים בשנה תמורת שלושה מיליון דולר. באדפינגר קיבלו יעוץ מאחרים לא לחתום, אך הסתנוורו מהכסף שפתאום נפל עליהם ומיהרו לחתום מבלי לחשוב מה הם באמת יצטרכו להקריב תמורת זה.
הבעיה התחילה כשהלהקה הקליטה במרץ תקליט, אך הקלטותיה נדחו על ידי אנשי החברה בטענה שהחומר לא ראוי ושצריך להקליט את הכל מחדש, על חשבון הלהקה, כמובן. הבשורה גרמה להוצאת הרוח מהמפרשים ובגלל חוסר היכולת לקיים את החוזה עוכבו המשכורות של חברי הלהקה. בינתיים נעלם המנהל של באדפינגר וארבעת החברים נשארו לבדם בים ששורץ כרישים.
באדפינגר הצליחה, בכוחות אחרונים, להוציא שני תקליטים באותה שנת 1974. התקליט הראשון מהשניים נמכר בכמויות זעומות והלהקה קיוותה שתקליטה השני (WISH YOU WERE HERE) יקיים את התקווה.אבל כמה שבועות אחרי צאתו לחנויות הוחרמו כל העותקים בגלל בעיות כספיות שהיו לבאדפינגר מול חברת התקליטים שסירבה למכור את המוצר, שבדיוק החל להיכנס למצעדי המכירות. הכסף התייבש לחלוטין מחשבון הלהקה. הזמר שלה, פיט האם, מצא רק דרך אחת לפתור את הבעיה – להתאבד.
אז איך זה נגמר בין יאנג וחברת התקליטים של גפן?
לאחר התכתשויות נוספות הסכימו שני הצדדים להתקרר ויאנג הסכים לממש את הסכם חמשת התקליטים שלו לחברת גפן רקורדס, בתמורה לקבלת חירות אמנותית. הובטח גם שדייויד גפן יקבל “תקליט שהוא יותר בסגנון הרוק של ניל יאנג”. ההסבר שניתן מנשיא חברת התקליטים היה כזה: “ניסיתי להציל את ניל מהריסת הקריירה שלו. לקחתי תפקיד של אב בחייו ולא הייתי צריך כנראה לעשות זאת”. ניל יאנג לא יכל לשכוח את המריבות שהביאו לעצירת תקליטיו, עצירת יצירת המוזיקה שלו, ביטול הקלטות והזמנה לבית משפט. “אכלתי הרבה חרא מזה ולמדתי המון”, הוא אמר.
