קאבר סטורי – קצת על עטיפות תקליטים
אז מה אפשר לדעת על תקליט מתוך העטיפה שלו? עטיפת תקליט שהיא יצירה אמנותית של ממש, מה עומד מאחוריה? איך מפיקים עטיפת תקליט? כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול
זו למעשה תעודת הזהות של התקליט, לפני שצליליו נשמעים. אם זה בתקליטון או בתקליט אריך נגן, זו היא אמנות ויזואלית. מעצבים מצאו את הריבוע הזה מרשים דיו כדי לעצב בו את הפנים של התקליט. עד כדי כך שעבודות רבות של מעצבי תקליטים הפכו לפיסות אמנות חשובות ביותר במאה העשרים. לעצב עטיפת תקליט זה לעצב אווירת כניסה לפני שמתחילים להקשיב למוזיקה. הרי אפשר להכיר את התקליט “אבי רואד” ללא מעבר החציה? ובכלל, איך נקרא לאלבום של הביטלס, “האלבום הלבן”, ללא עטיפה לבנה? או איך נכנה את האלבום של מטאליקה, “האלבום השחור”, ללא עטיפתו השחורה? עטיפת תקליט באה יד ביד עם המוזיקה שהיא עוטפת. האם תצליחו להפריד את התקליט “נוורמיינד” של להקת נירוונה מהתינוק שמצולם במים ומנסה להגיע לשטר הכסף המפתה? כשהגיע עידן הדיסקים ואחריו הסטרימינג – העטיפה של התקליט הפכה משנית. רבים גילו, בהמשך, את היופי האמיתי של שילוב העטיפה עם המוזיקה וזו אחת הסיבות להתעוררות מחדש של שוק התקליטים. אנשים אוהבים עיצוב, אנשים אוהבים מוזיקה – לכן כשאומרים “תקליט”, מתכוונים בדרך כלל גם לצורת עטיפתו.
עטיפה של תקליט? זו חוויה אמיתית!
לפני עידן הסטרימינג ושאר הסחות הדעת מהסמארטפונים, רבים מרוכשי התקליטים נהגו לצאת למסע עם התקליטים שלהם. חלקם אהבו לעצום עיניים ולגמוע את הצלילים, לאחר שבחרו את התקליט לצעוד עמו את הזמן הקרוב, בין השאר כי עטיפתו קרצה להם. אחרים העדיפו להחזיק את העטיפה של התקליט בידם ולנתח בעיניהם את העיצוב, לחקור את התמונות ולקרוא את מילות השירים המודפסות (במידה והיו). העטיפה של התקליט לא נועדה רק להגן על התקליט מפני נזקים, אלא גם לתת זווית נוספת לחוויית ההקשבה.
עטיפת תקליט שהיא יצירה אמנותית של ממש
אפשר למנות בנקל מאות עטיפות תקליטים שהן יצירות אמנות של ממש. בואו נביט במנסרה בעטיפת התקליט “הצד האפל של הירח”, של פינק פלויד. כמה מכם שמו לב לכך שאור אמור להישבר לשבעה צבעים ואילו בעטיפת התקליט יש רק שישה צבעים? כלומר, משהו פה “לא בסדר”, וזה בדיוק מה שהופך את התקליט, שמדבר על ענייני טירוף, למושלם.
רבים מחובבי הרוק המתקדם אהבו לצלול לציוריו של רוג’ר דין, שעיצב את תקליטיה של להקת יס. בשנת 1972 הוא סיפר לעיתון מלודי מייקר: “יש אנשים שלא מבינים את החשיבות של עטיפת תקליט. מה שכן, המוסיקה שבתקליט מסוים לא השפיעה עליי מעולם ליצור עטיפת תקליט כזו או אחרת. הרעיונות באים אצלי בעיקר משם מיועד לתקליט או מהשם של הלהקה”. באותה שנה כבר נחשב דין למעצב עטיפות תקליטים יקר. הוא גם היה סבור שמגיע לו אחוז מסוים ממכירות התקליטים להם עיצב עטיפות. הזכויות לציורי העטיפות היו אז שלו והוא דרש לקבל את הציורים המקוריים בחזרה מחברת התקליטים. הוא הודה שלא תמיד היה קל לקבל אותם בחזרה מחברות מסוימות.
יש גם עטיפות תקליטים שבאו בגישה אמנותית אך עוררו בעיקר סערה. תקליט שכזה הוא“שתי בתולות” של ג’ון לנון ויוקו אונו. השניים נראים בעטיפת התקליט עירומים כביום היוולדם. לאור זה, המוסיקה בתקליט, קקפונית ככל שתהיה, הפכה להיות משנית.
גם התקליט LONDON CALLING, של להקת הקלאש, הוא יצירת אמנות חשובה. קודם כל, הכיתוב בו בא כהומאז’ לתקליט ישן של אלביס פרסלי. התמונה מציגה את בסיסט הלהקה, שניה לפני שהוא מנפץ בזעם את גיטרת הבס שלו על הבמה. תביטו בעטיפת התקליט הזה ותגידו… לא בא לכם עכשיו לשמוע את התקליט?
זה לא קל להפיק עטיפה של תקליט
עסקי הפקות עטיפות תקליטים מערבות לא מעט אנשים בתהליך. בסופו של דבר זה מנהל/ת העיצוב של חברת תקליטים שאחראי אם העיצוב ייצא לפועל או יפול. עמדת הניהול הזו היא הציר בין דרישות אמנותיות למסחריות. בעמדה זו נדרש התיווך בין מעצבים למדפיסים, בין אמני המוסיקה למנהלי חברת התקליטים. מאחורי עטיפות רבות של תקליטים יש משא ומתן נוקשה.
פעמים רבות פסלו חברות תקליטים עיצובי עטיפות, בעיקר מחשש של חוסר מסחריות או החשש משערוריות. סיבה נוספת לפסילה של עטיפות נבע מיוקר הפקתן. דבר אחד היה ברור – חייבים למשוך את עיני רוכשי התקליטים ואם פעם הספיקה תמונת האמן עם כיתוב שמו ושם התקליט – משנות השישים ואילך הפך עסק עיצוב עטיפות התקליטים למכונה משומנת.
כיום זה ידוע שבשוק התקליטים יש גם המון קופסאות. כלומר, מארז שמאגד בתוכו מספר תקליטים עם הרבה חומר להקשבה. המחיר גבוה ולכן צריך עטיפה מושכת גם לפורמט זה. קופסאות התקליטים החלו לפני המון שנים והופנו לשוק תקליטי המוסיקה הקלאסית. חברת התקליטים, דויטשה גרמופון, התמחתה בדברים כאלו – אך העיצוב הורכב מתמונה וכיתוב באופן די יבש. הקופסה המשמעותית הראשונה בעולם הרוק באה, כנראה, עם שלושה תקליטים שנדחסו כדי להפוך לאלבום הסולו הראשון של ג’ורג’ האריסון (נו, בסדר – זה השלישי שלו. ברור שהשניים הקודמים היו רק נסיונות מוסיקליים). נכון, העיצוב של התקליט-אלבום הזה היה בזמנו צנוע אך הייתה זו פריצת דרך שהמשיכה גם לקופסה נוספת של האריסון, שנה לאחר מכן, ובה שלושה תקליטים עם המופע למען בנגלה דש. העיצוב היה מספיק מושך כדי להפוך לרב מכר היסטרי.
למרבית ההפתעה, קופסאות של תקליטים די גוועו בהמשך הסבנטיז וגם במחצית הראשונה של האייטיז, עד שהגיע מארז תקליטים שהפך את הקערה על פיה. מדובר בסט תקליטי ההופעה של ברוס ספרינגסטין, שיצא בשנת 1986. עטיפתו הראתה את הבוס עם גיטרת הפנדר טלקאסטר כשהוא עומד על במה מוארת. עם צילום שכזה, לא מתחשק לכם לשמוע את צלילי התקליטים? רבים חשבו שכן ומיהרו לשלם כסף רב על אותם תקליטים נחשקים שנחו יחדיו בתוך המארז. מאז הבינו חברות התקליטים שיש שוק גם לקופסאות ולכן חשוב להעניק להן עטיפה אטרקטיבית.
רגע, אז מה אפשר לדעת על תקליט מתוך העטיפה שלו?
קודם כל, עטיפה של תקליט מספקת לרוב את המידע שאתם צריכים לדעת על תקליט לפני שאתם מקשיבים לו.
- שם האמן
- שם התקליט
- שמות השירים ושמות הנגנים
- שם המפיק ושאר הקרדיטים שהאמנים בחרו לתת
- השנה בה יצא במקור התקליט ולפעמים גם את שנת ההדפסה של העותק שבידכם
לא תמיד אפשר לדעת על תוכן של תקליט מהעטיפה שלו, אך העטיפה אמורה לייצר סקרנות שמגרה להקשבה. במקרים רבים, אחרי הקשבה לתקליט – מבט נוסף לעבר העטיפה משלים את התקליט ועטיפתו ליצירה אחת בלתי נפרדת.
אפשר להשתגע עם עטיפות תקליטים, בבקשה?
בהחלט שאפשר, וכבר חשבו בחברות התקליטים עוד בסיקסטיז. היו חברות תקליטים שהשתגעו לעשות עטיפה חתוכה מיוחדת והיו חברות תקליטים מהחשבון שהוגש להן בשל עיצוב חתוך של עטיפת תקליט. רוצים דוגמה? בבקשה; בשנת 1968 יצא תקליט ללהקת הפופ הבריטית, הסמול פייסס. עטיפתו, שבאה לחקות קופסת פח של טבק, גרמה להרבה כאב ראש עבור החברה שהפיקה את זה. זאת כי העטיפה באה בצורה עגולה ומושכת, ממש כמו תקליט, אך כיצד אפשר להעמיד מוצר שכזה על המדף בחנות מבלי שיתגלגל?
בשנת 1971 יצא תקליט ללהקת טראפיק, הניצוץ הנמוך של הבחורים בעלי העקב הגבוה, שעטיפתו נחתכה גם היא. ומה עם עטיפת התקליט של בוב מארלי וה- WAILERS שעוצבה ונחתכה כמצית בשביל לספק את אווירת שם התקליט – CATCH A FIRE? ומה עם עטיפת התקליט של הרולינג סטונס משנת 1967 שבאה עם תמונה תלת מימדית? ברור שזה היה רק בהדפסה הראשונה של התקליט. אחר כך כבר הייתה תמונה קבועה – מה שהפך את התקליט המקורי לפריט לאפסנים.
יש המון דוגמאות לעטיפות תקליטים “משוגעות” וברור שמאחורי כל עטיפת תקליט שכזו היה סיעור מוחות לא פשוט.
