תקליט מול קסטה - מודל ישראלי בשנות ה-80
האינפלציה הייתה גבוהה מאד ואנשים מיעטו להגיע לחנויות התקליטים. חברות התקליטים הבינו שיש צרות גדולות. קטלוג התקליטים שלהן נותר ברובו על המדפים ותקליטים רבים העלו אבק
הקסטה היא המלך – כשהתקליט הראה סימני גסיסה בארצנו
שנת 1984 (בעברית נצמדו לתשמ”ד, מעודד היראה) הייתה שנה איומה בכלכלה הישראלית. הדבר נגס היטב גם בשוק הבידור בכלל ובשוק התקליטים בפרט. האינפלציה הייתה גבוהה מאד ואנשים מיעטו להגיע לחנויות התקליטים. חברות התקליטים הבינו שיש צרות גדולות. קטלוג התקליטים שלהן נותר ברובו על המדפים ותקליטים רבים העלו אבק מבלי להגיע לפטיפון ביתי שיסובב אותם על הצלחת.
מה היה הפתרון לצרכני מוזיקה שרצו תקליטים אך לא יכלו לקנותם?
בעוד שהיקף מכירות התקליטים צנח אז מאד (עד 70 אחוז!), מצד שני צמח שוק הקסטות המוקלטות. בעוד שתקליט הצריך מכונות מיוחדות לייצורו, שיכפול קסטה היה תהליך קל יותר. מבחינת תעשיית התקליטים היה מדובר בשוד לאור יום. המשטרה לא ידעה מה לעשות במצב שכזה וכל שהיה לה להמליץ, לבעלי חברות התקליטים, הוא להיפגש עם יצרני הקסטות ולהסדיר עניינים. היה זה כמו לשלוח אדם תמים לגוב האריות. בינתיים הפיראטים שטו בספינותיהם על ים הסלילים ונהנו מגניבת הצלילים.
ומה היה גובה הנזק?
ההפסד בשוק התקליטים נאמד במיליונים רבים של שקלים. חברות תקליטים נאלצו לא רק להתמודד עם יצרני קסטות אנרגטיים אלא גם עם אינפלציה כלכלית ארצית בגובה 400 אחוזים. במקומות רבים, בשוק התקליטים, נשמעו קולות המתחננים לעבור לסחר תקליטים בדולרים.
אז כיצד ניסו לפתור את הבעיה בתעשיית התקליטים?
חברות התקליטים ניסו ללכת לקראת הלקוחות עם עדכון מחירי התקליטים, פעם בחודש. זה לא ממש עזר. תקליטים עדיין לא נמכרו היטב. כמו כן, חשבו בחברות התקליטים לעבור לייצור תקליטוני מקסי סינגל, עם שני שירים בגודל של תקליט רגיל (12 אינץ’). כך הפקת התקליטון המורחב הזה תהיה זולה בהרבה (בגלל השקעה פחותה בהרבה באולפני הקלטה) והסיכוי רב יותר שהתקליטון יימכר.
אילו תקליטים בכל זאת נמכרו היטב למרות האינפלציה?
היו כמה תקליטים שבלטו והצליחו אז מעל השאר במכירות בחנויות התקליטים, ביניהם:
- התקליט “נמל בית” של חווה אלברשטיין
- התקליט “תרקוד” של שלמה ארצי
- התקליט “בית חם” של עפרה חזה
- התקליט “האישה שאיתי” של דייויד ברוזה (שזכה אז למעמד תקליט פלטינה משולש)
מה ההבדל בין הפקת קסטה להפקת תקליט?
הפקת קסטה עלתה אז בין 5,000-4,000 דולר, כשמכירה של 2,500 קסטות החלה להניב רווחים. תקליט, לעומת זאת, עלה לייצר בארץ 20-15 אלף דולר, כשפחות מ-6,000 מכירות של תקליט, לא כיסו את השקעתו. לכן חברות התקליטים נמנעו להפיק תקליטים שידעו מראש כי לא יימכרו כראוי בחודשים הראשונים לצאתם. כך זכינו לראות את “ברוזה” – תקליט חדש, למשל, של דייויד ברוזה שבא להמשיך את גל ההצלחה האדיר של התקליט “האישה שאיתי”. למרות הציפיות, הוא לא יימכר כקודמו, בסופו של דבר.
באותם ימים פורסם שאריאל זילבר תבע פיצויים מחברת התקליטים שלו, כי הוציאה קסטה עם שיריו ללא רשות.
האם רק בשנה ההיא באה הקסטה מול התקליט?
ובכן, ממש לא. היו מקרים בהם הקסטה אכלה מכירות של תקליטים. בשנות השבעים פעלה במרכז תל אביב חנות תקליטים שהגדילה למכור קסטות מוקלטות של תקליטים נחשקים, מתחת לשולחן, ללקוחותיה. זאת עד שנערך אחריה מעקב והיא נסגרה.
בשנת 1981 מכרו חנויות התקליטים הרגילות גם קסטות רשמיות של תקליטים רבים, אך בשווקים השונים ובתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, כבר צצו אז קסטות פיראטיות שנמכרו בעשרים שקל בלבד (במקום שישים שקל בחנות התקליטים הרגילה). יצרני התקליטים עמדו חסרי אונים מול התופעה הזו, כי נתקלו באדישות מצד המחלקות הארציות שהיו אמורות להגן עליהם. גלגלי הצדק טחנו לאט, ממש כמו גלגלי סליל קסטה תקועים, שתקעו את שוק התקליטים.
לא סתם נטען, שנים לפני כן בחו”ל, שהקסטה תגרום לנפילת שוק התקליטים. בתחילת שנות האלפיים הופסק יצור הקסטות, כשבמהרה בא אויב חדש לחצר התקליטים – שיתוף הקבצים. אבל זה כבר סיפור אחר.
