היא צוחקת על מלחמת המינים והפוזה של הראפר המאצ’ו הטיפוסי ב”Doo Wop” וקורעת לכולם את הלב כששרה לבנה את “to Zion” עם הגיטרות המושלמות של קרלוס סנטנה ברקע.

בני משפחת מארלי נכנסו ויצאו מהאולפן שבנה אבא בוב בקינגסטון, שם הוקלט רוב האלבום, אחרי שלוריין לא אהבה את הוויבים ששררו באולפן בניו יורק. המארלי שבלט במיוחד היה רוהאן (הבן של בוב ואבי ילדיה של לוריין), שהיווה את אחת ההשראות לאלבום כולו, בדגש על הדואט עם דיאנג’לו (ממש לפני הפריצה הגדולה שלו) “Nothing Even Matters“. גם מרי ג’יי בלייג’ הנהדרת כאן לתחרות סלסולים ידידותית ב”I Used To Love Him“, והפיל גוד של “Every Ghetto, Every City” נשמע כאילו סטיבי וונדר הטביל את השיר הזה בכבודו ובעצמו. כמות השירים שהפכו לנכס צאן ברזל כאן היא פשוט אינסופית. אפילו לא הגענו לשיר התקווה/עידוד האולטימטיבי – “Everything is Everything” שהוא די בקלות הזיווג הכי יפה שנעשה בין היפ הופ למוזיקה קלאסית. או הביצוע המושלם של “Cant Take My Eyes Off Of You” שהוא מתוק בדיוק במידה הנחוצה כדי שלא נמות מסכרת.

עברו כמעט 20 שנה ועדיין, האלבום הזה מהווה מגדלור – כשמדברים על ראפ נשי – זה האלבום הראשון שיוזכר, למרות שזה בכלל לא אלבום ראפ. בין אם זה האומץ שבו לוריין עירבבה סגנונות מוזיקליים, או הטקסטים הפגיעים שמדממים מכנות – אין זמרת/ראפרית שלא הושפעה עמוקות מהאלבום הזה (וגם זמרים/ראפרים, שאכלו חזק את הכאפה שהביאה).

בעוד הקריירה של לורן לא הגיעה לשיאים הללו מאז (כנראה מבחירה שלה) אף אחת לא ממש מערערת על המעמד שלה בתור הראפרית הגדולה והחשובה מכולן. ותמיד יהיה לה את האלבום המושלם הזה והמורשת שלו – שמתאר את החוויה ה(א)נ(ו)שית, עטוף במוזיקה על זמנית. העולם הוא מקום טוב יותר בזכותו.