זה היה כרטיס הכניסה הרשמי של בשן לעולם המוזיקה המקצועי. המעבר מהמסגרת הצבאית המובנית לתעשיית המוזיקה המסחרית היה צעד משמעותי. ההפקה המוזיקלית כיוונה לבסס את מעמדו כאליל הפופ הבא של ישראל, תוך הדגשת קולו העוצמתי וקסמו הנערי. זה היה אחד מאותם תקליטים ישראלים שנועדו מהרגע הראשון להפוך להצלחה מסחרית גדולה.

יש פה, למשל, את “מודד המדרכות” הפ’אנקי או “סיירת אגוז” הפטריוטי – אך מה שבולט מעל הכל הוא השיר שחותם את התקליט במתיקות רבה. כן… מדובר בשיר “מתוק מתוק”. השיר, למילים של אילן גולדהירש ולחן של אילן מוכיח, הפך ללהיט הענק הראשון של בשן כאמן סולו. במקור, השיר היה להיט של להקת פיקוד צפון, והכללתו בתקליט הסולו הייתה מהלך אסטרטגי מבריק. המהלך הזה מינף את ההצלחה הקיימת של השיר, הבטיח את הצלחת התקליט כולו, והמתוק הזה היה שלאגר אדיר. אבל היה גם משהו חמוץ בצדו. היה זה כשחבורת לול עשתה עליו פרודיה עם תיקי דיין. השיר, “חמוץ חמוץ”, הכעיס את בשן וגרם לנתק ביחסים בינו לבין תיקי, עד שנערכה סולחה בשנת 1975.

בתקליט יש גם שיר ראשון שיגאל הלחין בעצמו – “מיליון שנה לאהבה”. באותה תקופה, היה מקובל שכוכבים צעירים יקבלו חומרים מיוצרים מבוססים כדי להבטיח הצלחה. תפקידו של בשן היה להיות רק “הקול” ו”הפנים”. הכללת שיר אחד בלבד בהלחנתו אולי נראית שולית, אך היא למעשה אינדיקציה משמעותית לשאיפותיו האמנותיות. היא מראה שמלכתחילה, הוא לא הסתפק בתפקיד המבצע בלבד. הזרע היצירתי הקטן הזה ינבוט וילבלב בתקליטיו הבאים, שבהם יתפוס עמדה דומיננטית יותר ויותר כמלחין.

כילד, שלום חנוך העריץ את הכריזמה של בן גוריון, את התחושה שיש איש אחד שהוא משכמו ומעלה. בשנת 1985 הוא לא ראה אנשים כאלו. הוא לא ראה מנהיגות שתהיה בעיניו בעלת אמינות, אמת ואחריות, ברמה מוסרית ושכלית שתדע למצוא פתרונות. ואם מנהיג לא הצליח בכך, מבחינתו הוא היה צריך לעוף לכל הרוחות, כי הפוליטיקאים, אחרי הכל, חיו על חשבוננו. הוא ציין את התפטרותו של בגין כדוגמה נדירה למנהיג שהבין בעצמו שעליו ללכת הביתה, והוסיף שאילולא עשה זאת, היינו חיים אז בטירוף מוחלט. למרות תהליך ההתפכחות, הוא חש שהתקופה עדיין לא הייתה טובה, שחלק גדול מהאנשים המייצגים את השלילי עדיין היו בשלטון, ושאסור היה להיות ותרנים כלפיהם. התקליט שלו היה קריאת השכמה, אזעקה צורמנית.

עטיפת תקליט חתוכה מעניינת אחרת הגיעה בשנת 1978 עם SOME GIRLS של הרולינג סטונס. חברי הלהקה, שתמיד אהבו להתחפש ולהשתעשע בתדמיתם, ואף הופיעו מחופשים לנשים בעבר (זוכרים את עטיפת התקליטון, האם ראית את אמך, בייבי, עומדת בצל?, משנת 1966?), מצאו שהפעם הבדיחה עלתה להם ביוקר והפכה לתביעות משפטיות. מיק ג’אגר שיתף: “הרעיון היה שאם שולפים את העטיפה הפנימית, מקבלים בעטיפה החיצונית מראה שונה מהחללים החתוכים. אבל איש לא טרח לסדר את ענייני זכויות היוצרים עם האנשים שצולמו שם, שהם לא אנחנו, וזה הכניס אותנו לצרות. המעצבים פשוט חתכו פרצופים מכל מיני מגזינים בחושבם שמדובר ברכוש הציבור”. הלהקה נאלצה לגנוז את ההדפסה של התקליט ולעצב את העטיפה מחדש. “אז כל הסיוט הזה גרם לי פחות ליהנות מהמוצר הזה”, הודה ג’אגר, והוסיף בעקיצה: “לעורכי דין אין חוש הומור”.

עם זאת, ככל הנראה התקליטים החמים ביותר מבין כל תקליטי ה-78 הם אלו שתועדו עם אמני בלוז וג’אז מקוריים בשנות ה-20 וה-30. הרבה מהם היו עלולים ללכת לאיבוד לנצח אלמלא המאמצים של אספנים מסורים שונים בשנות ה-50 וה-60 לאתר אותם. למעשה, זו לא הגזמה לומר שעשרות משירי הבלוז שאנשים ממשיכים לנגנם עד היום ולהקליט גרסאות מהם קיימים רק בגלל שמישהו, איכשהו, נתקל פעם בתקליט בודד שכזה, במצב טוב יחסית, ודאג להכניס אותו לתודעה.

קלאסיקות בלוז חשובות של רוברט ג’ונסון (נו, ההוא שרבים עוד מאמינים שמכר את נשמתו לשטן כדי לנגן היטב בגיטרה), צ’רלי פאטון ווילי בראון, לא היו ממשיכות לקהל הרחב אילולא אותם תקליטי 78. קחו, למשל, את ALCOHOL AND JAKE BLUES של טומי ג’ונסון. התקליט נמכר ב-37,000 דולר!  למה? כי הוא אחד משני עותקים מאומתים בלבד ששרדו.

קיבלתם חשק להתחיל ולתור אחר תקליטי 78? דעו לכם שאין היום בשוק הרחב פטיפונים שמנגנים תקליטים במהירות הזו. אבל אם תחפשו, תמצאו דגמים מסוימים שכן מאפשרים זאת. פטיפונים ישנים עם מהירות שכזו דורשים גם חלקי חילוף זמינים וזה לא תמיד קל למצוא אותם. והמחט… הו, המחט. היא צריכה להיות מותאמת כי לתקליטי 78 יש חריצים רחבים יותר ובצורה מעט שונה בהשוואה לתקליטים של ה-33 ושליש סל”ד והתקליטונים של ה-45 סל”ד. מחט ממוצעת עשויה לעבוד אך גם עלולה לגרום נזק בתהליך. למרבה המזל, מגוון של מחטים מיוחדות עבור תקליטי 78 עדיין בייצור פה ושם.

אז כן, מדובר בחוויה שונה לגמרי מהקשבה לתקליטים שבאו אחר כך. האם זה כדאי? תשאלו את עצמכם, כי עיסוק עם תקליטי 78 סל”ד שונה מזה של התקליטים האחרים.

הפקת קסטה עלתה אז בין 5,000-4,000 דולר, כשמכירה של 2,500 קסטות החלה להניב רווחים. תקליט, לעומת זאת, עלה לייצר בארץ 20-15 אלף דולר, כשפחות מ-6,000 מכירות של תקליט, לא כיסו את השקעתו. לכן חברות התקליטים נמנעו להפיק תקליטים שידעו מראש כי לא יימכרו כראוי בחודשים הראשונים לצאתם. כך זכינו לראות את “ברוזה” – תקליט חדש, למשל, של דייויד ברוזה שבא להמשיך את גל ההצלחה האדיר של התקליט “האישה שאיתי”. למרות הציפיות, הוא לא יימכר כקודמו, בסופו של דבר.

באותם ימים פורסם שאריאל זילבר תבע פיצויים מחברת התקליטים שלו, כי הוציאה קסטה עם שיריו ללא רשות.

לא פעם צריך תשומת לב רבה כדי לגלות אם בידכם תקליט קוואדרפוני או תקליט סטריאו. לעתים, המילה QUADRAPHONIC מודגשת על עטיפת התקליט. בפעמים אחרות, יש בעטיפה רק סמל קטן מרובע, עם האותיות SQ  בתוכו. יש גם תקליטים שהעטיפה לא מגלה כי מדובר תקליט קוואדרופוני וזאת אפשר לגלות רק על מדבקת התקליט עצמו. חושקים בתקליטים קוואדרפוניים? תבדקו היטב בכל הפינות בתקליטי יד שניה.

פרינס כנראה גנז יותר תקליטים ממה שבסופו של דבר הוא הוציא לאורך הקריירה שלו, אבל הסיבה שלו לנסיגה מהתקליט השחור (שנקרא כך לפי עטיפתו וגם תוכנו) הופכת אותו לשם דבר. הוא השתכנע שהתקליט הוא “ישות מרושעת” ודרש לגנוז אותו, שבוע בלבד לפני צאתו לחנויות התקליטים. הדבר המם את מעריציו שציפו לו בשקיקה והיו בטוחים שזו בדיחה רעה או שמא חלום רע. רוב שמונת השירים שלו הוקלטו בכלל למסיבת יום הולדת שערך פרינס למתופפת שלו, שילה אי, בסוף 1987. “זה אף פעם לא היה מיועד להיות תקליט”, אמרה סוזן רוג’רס, טכנאית האולפן של פרינס משנת 1983 עד 1987. “רק רצינו דברים לרקוד איתם במסיבה”.

מאוחר יותר גילה פרינס לרולינג סטון, “כעסתי הרבה אז”, והוסיף כי הלך הרוח שלו בא לידי ביטוי בתקליט השחור, שרבים משיריו יצרו את החומר הכי חשוף ומיני שהוא עשה. החלטתו קיבלה תפנית כשנקלע לחוויה שבה ראה את המילה “אלוהים” מרחפת מעליו בשדה – מספיק כדי לשכנע אותו לגנוז, להקליט ולשחרר במקום זה את התקליט LOVESEXY (עם עטיפה שערורייתית לא פחות בזמנו). אפילו קליפ הוידאו לסינגל המוביל של התקליט החלופי, ALPHABET ST, בא לקהל עם המסר, “אל תקנו את התקליט השחור. אני מצטער”.

התקליט השחור הוא מהנחשקים יותר בהיסטוריה של עולם הפופ. חברת התקליטים של האחים וורנר הדפיסה כ-500,000 עותקים ממנו, בסוף 1987, אבל הורתה להשמיד את כל התקליטים ברגע שפרינס החליט לפתע כי כך.

“זה בקלות אחד התקליטים הנדירים בעולם”, אמר ג’ף גולד, סגן נשיא לשעבר של חברת האחים וורנר. לכן גולד היה סקפטי מאד, בשנת 2017, כשקיבל פניה במייל ששאלה לגבי ערכו של תקליט שחור מקורי במצב מינט (כלומר, מעולה). “מטבע הדברים הנחתי שזה תקליט זיוף”, הוא אמר, “אבל כתבתי תגובה מנומסת בחזרה, כי אי אפשר לדעת אם זה אמיתי. עד אז קיבלתי הצעות של זה עם תקליטים לא אותנטיים”. אבל ברגע שהוא הבין שהוא מתכתב עם מישהו שהוא זכר מימי עבודתו באחים וורנר (שהוא לא רצה לחשוף את שמו), הוא ידע שמדובר בפריט מקורי. “לא האמנתי”, הוא אמר. “בתוך כמה דקות דיברנו בטלפון בפעם הראשונה מזה שנים רבות”.

התברר שבתו של האיש קנתה אז את הפטיפון הראשון שלה וביקשה ממנו לשלוח לה כמה תקליטים. הוא הסתכל בכמה קופסאות תקליטים שהיו בארון במשך 25 שנה ונתקל בשני קרטונים אטומים של האחים וורנר. בפנים היו חמישה עותקים של התקליט השחור של פרינס במצב בתולי.

שלושה תקליטים שחורים נשלחו לגולד, שהיה אז בעליה של חנות תקליטים, כדי למכור כל אחד ב-15,000 דולר. “מכרתי את התקליט הראשון בשיחת טלפון קצרה ללקוח”, הוא אמר. “אני מנחש שהתקליטים האחרים יימכרו מהר מאוד”.

רבים גילו בהמשך את עוצמתו של צליל תקליט המונו והפיקו צלילים בהתאם לתקליטיהם. כמו כן, המפיק פיל ספקטור נודע בשיטת הקלטת “חומת הסאונד” שלו, כשבשנת 1977 הוא הוציא תקליט אוסף שלו בשם “בחזרה למונו”. אנשים גילו אז מחדש את חשיבות הפקתו של האיש הגאון, המוזר והמעורער הזה בתקליטי המונו הישנים.

קודם כל, עטיפה של תקליט מספקת לרוב את המידע שאתם צריכים לדעת על תקליט לפני שאתם מקשיבים לו.

• שם האמן
• שם התקליט
• שמות השירים ושמות הנגנים
• שם המפיק ושאר הקרדיטים שהאמנים בחרו לתת
• השנה בה יצא במקור התקליט ולפעמים גם את שנת ההדפסה של העותק שבידכם

לא תמיד אפשר לדעת על תוכן של תקליט מהעטיפה שלו, אך העטיפה אמורה לייצר סקרנות שמגרה להקשבה. במקרים רבים, אחרי הקשבה לתקליט – מבט נוסף לעבר העטיפה משלים את התקליט ועטיפתו ליצירה אחת בלתי נפרדת.

הדפסות נדירות של תקליטים הן דבר אחד, אבל עם תוספת של חתימה או שתיים, המחירים של תקליטים יכולים לזנק למחירים מוטרפים. קחו לדוגמה את המקרה של התקליט “פנטזיה כפולה”, שהקליטו ג’ון לנון ויוקו אונו, כשהוא חתום על ידי לנון, מחוץ לבניין דקוטה, למארק צ’פמן, שעות לפני שנרצח על ידו. עובד האחזקה, פיליפ מייקל, גילה את עותק התקליט החתום באדנית בשער הקדמי שמחוץ לבניין, כי שם הניח צ’אפמן את העותק לפני שסחט את ההדק באקדחו. מייקל הביא את התקליט שמצא למשטרה. למזלו, התקליט הוחזר אליו, שנה לאחר מכן, עם מכתב תודה מהתובע המחוזי. תקליט זה נשאר בידו, כשהוא מחביא אותו היטב בביתו, עד שבשנת 1999 הוא מכר אותו תמורת 150,000 דולר. מאז עלה בהרבה הערך של התקליט ולפני מספר שנים הוערך בשווי 1.2 מיליון דולר. האם זה בגלל שביחד עם החתימה מהווה התקליט ראיה פורנזית עם טביעות אצבעותיו של צ’אפמן? אדיר אדיר, נדיר נדיר – ולאספני התקליטים נוזל הריר…