זה היה כרטיס הכניסה הרשמי של בשן לעולם המוזיקה המקצועי. המעבר מהמסגרת הצבאית המובנית לתעשיית המוזיקה המסחרית היה צעד משמעותי. ההפקה המוזיקלית כיוונה לבסס את מעמדו כאליל הפופ הבא של ישראל, תוך הדגשת קולו העוצמתי וקסמו הנערי. זה היה אחד מאותם תקליטים ישראלים שנועדו מהרגע הראשון להפוך להצלחה מסחרית גדולה.

יש פה, למשל, את “מודד המדרכות” הפ’אנקי או “סיירת אגוז” הפטריוטי – אך מה שבולט מעל הכל הוא השיר שחותם את התקליט במתיקות רבה. כן… מדובר בשיר “מתוק מתוק”. השיר, למילים של אילן גולדהירש ולחן של אילן מוכיח, הפך ללהיט הענק הראשון של בשן כאמן סולו. במקור, השיר היה להיט של להקת פיקוד צפון, והכללתו בתקליט הסולו הייתה מהלך אסטרטגי מבריק. המהלך הזה מינף את ההצלחה הקיימת של השיר, הבטיח את הצלחת התקליט כולו, והמתוק הזה היה שלאגר אדיר. אבל היה גם משהו חמוץ בצדו. היה זה כשחבורת לול עשתה עליו פרודיה עם תיקי דיין. השיר, “חמוץ חמוץ”, הכעיס את בשן וגרם לנתק ביחסים בינו לבין תיקי, עד שנערכה סולחה בשנת 1975.

בתקליט יש גם שיר ראשון שיגאל הלחין בעצמו – “מיליון שנה לאהבה”. באותה תקופה, היה מקובל שכוכבים צעירים יקבלו חומרים מיוצרים מבוססים כדי להבטיח הצלחה. תפקידו של בשן היה להיות רק “הקול” ו”הפנים”. הכללת שיר אחד בלבד בהלחנתו אולי נראית שולית, אך היא למעשה אינדיקציה משמעותית לשאיפותיו האמנותיות. היא מראה שמלכתחילה, הוא לא הסתפק בתפקיד המבצע בלבד. הזרע היצירתי הקטן הזה ינבוט וילבלב בתקליטיו הבאים, שבהם יתפוס עמדה דומיננטית יותר ויותר כמלחין.

כילד, שלום חנוך העריץ את הכריזמה של בן גוריון, את התחושה שיש איש אחד שהוא משכמו ומעלה. בשנת 1985 הוא לא ראה אנשים כאלו. הוא לא ראה מנהיגות שתהיה בעיניו בעלת אמינות, אמת ואחריות, ברמה מוסרית ושכלית שתדע למצוא פתרונות. ואם מנהיג לא הצליח בכך, מבחינתו הוא היה צריך לעוף לכל הרוחות, כי הפוליטיקאים, אחרי הכל, חיו על חשבוננו. הוא ציין את התפטרותו של בגין כדוגמה נדירה למנהיג שהבין בעצמו שעליו ללכת הביתה, והוסיף שאילולא עשה זאת, היינו חיים אז בטירוף מוחלט. למרות תהליך ההתפכחות, הוא חש שהתקופה עדיין לא הייתה טובה, שחלק גדול מהאנשים המייצגים את השלילי עדיין היו בשלטון, ושאסור היה להיות ותרנים כלפיהם. התקליט שלו היה קריאת השכמה, אזעקה צורמנית.

עטיפת תקליט חתוכה מעניינת אחרת הגיעה בשנת 1978 עם SOME GIRLS של הרולינג סטונס. חברי הלהקה, שתמיד אהבו להתחפש ולהשתעשע בתדמיתם, ואף הופיעו מחופשים לנשים בעבר (זוכרים את עטיפת התקליטון, האם ראית את אמך, בייבי, עומדת בצל?, משנת 1966?), מצאו שהפעם הבדיחה עלתה להם ביוקר והפכה לתביעות משפטיות. מיק ג’אגר שיתף: “הרעיון היה שאם שולפים את העטיפה הפנימית, מקבלים בעטיפה החיצונית מראה שונה מהחללים החתוכים. אבל איש לא טרח לסדר את ענייני זכויות היוצרים עם האנשים שצולמו שם, שהם לא אנחנו, וזה הכניס אותנו לצרות. המעצבים פשוט חתכו פרצופים מכל מיני מגזינים בחושבם שמדובר ברכוש הציבור”. הלהקה נאלצה לגנוז את ההדפסה של התקליט ולעצב את העטיפה מחדש. “אז כל הסיוט הזה גרם לי פחות ליהנות מהמוצר הזה”, הודה ג’אגר, והוסיף בעקיצה: “לעורכי דין אין חוש הומור”.

עם זאת, ככל הנראה התקליטים החמים ביותר מבין כל תקליטי ה-78 הם אלו שתועדו עם אמני בלוז וג’אז מקוריים בשנות ה-20 וה-30. הרבה מהם היו עלולים ללכת לאיבוד לנצח אלמלא המאמצים של אספנים מסורים שונים בשנות ה-50 וה-60 לאתר אותם. למעשה, זו לא הגזמה לומר שעשרות משירי הבלוז שאנשים ממשיכים לנגנם עד היום ולהקליט גרסאות מהם קיימים רק בגלל שמישהו, איכשהו, נתקל פעם בתקליט בודד שכזה, במצב טוב יחסית, ודאג להכניס אותו לתודעה.

קלאסיקות בלוז חשובות של רוברט ג’ונסון (נו, ההוא שרבים עוד מאמינים שמכר את נשמתו לשטן כדי לנגן היטב בגיטרה), צ’רלי פאטון ווילי בראון, לא היו ממשיכות לקהל הרחב אילולא אותם תקליטי 78. קחו, למשל, את ALCOHOL AND JAKE BLUES של טומי ג’ונסון. התקליט נמכר ב-37,000 דולר!  למה? כי הוא אחד משני עותקים מאומתים בלבד ששרדו.

קיבלתם חשק להתחיל ולתור אחר תקליטי 78? דעו לכם שאין היום בשוק הרחב פטיפונים שמנגנים תקליטים במהירות הזו. אבל אם תחפשו, תמצאו דגמים מסוימים שכן מאפשרים זאת. פטיפונים ישנים עם מהירות שכזו דורשים גם חלקי חילוף זמינים וזה לא תמיד קל למצוא אותם. והמחט… הו, המחט. היא צריכה להיות מותאמת כי לתקליטי 78 יש חריצים רחבים יותר ובצורה מעט שונה בהשוואה לתקליטים של ה-33 ושליש סל”ד והתקליטונים של ה-45 סל”ד. מחט ממוצעת עשויה לעבוד אך גם עלולה לגרום נזק בתהליך. למרבה המזל, מגוון של מחטים מיוחדות עבור תקליטי 78 עדיין בייצור פה ושם.

אז כן, מדובר בחוויה שונה לגמרי מהקשבה לתקליטים שבאו אחר כך. האם זה כדאי? תשאלו את עצמכם, כי עיסוק עם תקליטי 78 סל”ד שונה מזה של התקליטים האחרים.