אייליש מחוברת למורשת של הביטלס ושל גרין דיי באותה מידה שהיא גדלה על דיאטת פופ חריפה שכללה את טיילר הקריאייטור, צ’יילדיש גמבינו ולנה דל ריי. האלבום החדש ממשיך את המסע המוסיקלי המגוון שלה, כשלצד רגעים שתוך שנייה נשמעים כמו קלאסיקה רגועה ונוגעת היא עוברת לאלקטרוניקה שלא זקוקה לשום רמיקס כדי לתת בראש. בסרט הדוקומנטרי על חייה, THE WORLD’S A LITTLE BLURRY, מתועד מהלך מעניין: חברת התקליטים מבהירה לפיניאס שחסר להיט באלבום הבכורה, והוא תוהה איך ממשיכים מכאן כי בילי לא אוהבת שמתייחסים לשירים שלה כאל להיטים, ומרגישה שככל שהם יותר להיטיים ככה הם סופגים יותר שינאה.

הפער הזה, בין משהו שהוא לכאורה הכי לא להיטי, הכי בלתי פופי, ומצד שני כל כך שלאגרי, כל כך לפרצוף, מזין היטב גם את השלב הנוכחי בבשורה על פי בילי אייליש. מדובר בחבורת שירים שמתגנבים אל הלב בלי שנספיק להרגיש שהם כבר שם. האם זו סיבה מספיק טובה כדי לשים יד על התקליט החדש שלה? בלי שאלה בכלל: בילי ופיניאס מספקים כאן 56 דקות של שלמות.