התקליט של אדל – 30 

חצי מיליון עותקים הדפיסה חברת התקליטים של אדל מהחדש שלה עוד לפני שהוא נחת בחנויות. זה מספר בלתי נתפס בתעשייה שכבר נחשבה לז”ל. פעם, עד לשנות השמונים, זה היה הסטנדרט הבינלאומי. היום, בעולם דיגיטלי כל כך, מתוכנת כל כך, התקליט החדש של אדל הפך – עוד הרבה לפני המוסיקה המשובחת שבוקעת ממנו – לבשורה אמיתית ולהוכחה הברורה ביותר לכך שהקאמבק של הוויניל אינו סתם אפיזודה נקודתית.

כן, אדל. דווקא היא. נדמה כאילו תמיד היתה כאן, אבל היא בכלל נולדה מתוך זירת המייספייס, שבעשור הראשון של המילניום – כשהמילה מילניום עוד היתה שימושית – היתה עניין רותח ברמה של טיקטוק. אנחנו בסך הכל מדברים על פחות מ-20 שנה אחורה, אבל בימים ההם הספיק לשלוח את לחמך על פני האינטרנט, ואם הלחם היה טעים דיו רוב הסיכויים שזה היה מסתיים  בחוזה בחברת תקליטים. וזה של אדל היה באמת דלישס, מה שהוביל לחוזה יפה ולכך שתוך שתי שניות היא הפכה למה שבמגזיני הבידור אוהבים לקרוא “סנסציה”.

אדל היתה הסיפור האותנטי, שאנשי תקשורת כל כך אוהבים ובגיל 19 כבר הפכה לשם שכולם מכירים עם אלבום הבכורה המרהיב שלה, “19”. כישרון על שהוא במקרה בת לאם חד הורית מהפרברים היותר אפורים-שקופים של לונדון, שנשמעת כמו מאמא מופלאה מהרקיע העשירי, לא מתביישת לכתוב על הלב הפצוע שלה, מאובזרת בהומור בריטי משוכלל במיוחד ובשנינות של חכם בריטי ישיש.