עוד לפני תקליט הבכורה המלא, בשנת 1969, בחן בשן את כוחו כאמן סולו באמצעות הוצאת מספר תקליטונים עם שירים כמו “שיר לפנות ערב” ו”אין לי יותר מה לומר”, שהיו המבחן הראשון שלו מול הקהל הרחב כאמן עצמאי, ללא המטריה המגוננת של הלהקה הצבאית. ההצלחה היחסית של התקליטונים הללו את הדרך להפקת תקליט אולפן מלא, אחד מאותם תקליטים ישראלים שציפו להם בכיליון עיניים.

בשנת 1970 יצא התקליט “לצפון באהבה”. הידעתם כי מאות עטיפות שהודפסו לתקליט הזה נזרקו לפח על ידי חברת התקליטים? העטיפה המקורית נועדה להיות צבועה בכתום ועם עיגולים אפורים. בעת הדפסת העטיפה הובן לחברת ‘הד ארצי’ כי התוצאה אינה משביעת רצון. העטיפות נגנזו והעטיפה החדשה הודפסה הפעם בצבע כחול וללא עיגולים אפורים.

התקליט הזה חשף שלום חנוך חריף, בוטה ופוליטי מתמיד. כל שיר ושיר, כל צליל שעלה מהחריצים של אותו תקליט, נשא מטען כבד של מחאה וכעס. השירים “מחכים למשיח” ו”לא עוצר באדום” הפכו למותחנים מוזיקליים, המציגים רוק’נ’רוליסט מצוין בשפה העברית, שלא היסס לגעת בעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית. הסאונד של התקליט, בהפקתם המשותפת שלו ושל משה לוי, היה מחוספס וישיר, רחוק מהפופ המלוטש של התקופה, מה שהבליט עוד יותר את המסרים החדים. אם פעם כתב לאריק איינשטיין את “למה לי לקחת ללב”, שיר של אסקפיזם מתוק, שלום הודה שבשנת 1985 הוא לא היה כותב שיר כזה. התקופה ההיא, שהולידה תקליטים רכים יותר, חלפה לבלי שוב. המחאה שלו לא הייתה מרומזת עוד, אלא היא ישירה, צועקת, כואבת.
זה היה תהליך שהחל כבר בתקליט “חתונה לבנה”, עם שירים שעסקו בכסף ובהצלחה מהירה. אותו תקליט מופתי סימן את תחילת המפנה, את ההתבוננות הפנימית שהפכה כעת להתפרצות חיצונית. אך ב”מחכים למשיח”, ההתפרצות הייתה מרוכזת ועוצמתית הרבה יותר, תקליט שלם שהוקדש לזעם צודק. המצב במדינה הלך והחמיר עם מלחמת לבנון הראשונה והאנשים ששלטו כאן באותה תקופה, פשוט עיצבנו אותו יותר מדי. הדמגוגיה שהתעופפה באוויר נראתה לו מסוכנת, והוא חש שהמדינה הולכת אחורה, שההרס והדיכאון משתלטים על כל חלקה טובה. הוא הרגיש חובה כאמן לתעד את התחושות הללו ולהטביע אותן על תקליט שיישאר לדורות. הוא ראה סיטואציה פוליטית שעלולה להסתיים באסון, כאשר עם שלם, שאופיו התעצב מתוך בעיות חמורות, נווט על ידי אנשים שהוליכו אותו שולל. התחושות הקשות הללו הן שהולידו את השיר “לא עוצר באדום”. בעיניו, אותם מנהיגים היו דמגוגים שכל מה מעניין אותם היה הפוזה שלהם בטלוויזיה.

ואם כבר הזכרנו להקות פורצות דרך, הנה כמה מילים על התקליט של פופלקס, שיצא בסוף שנת 1986 בחברת הליקון. הלהקה הצעירה הזו כבר הספיקה להוציא תקליט שדרים לרדיו (זוכרים את הפזמון הסוחף, קוראים לי איציק – אני חושב שהעולם יפה?) והתכוננה בשיא המרץ ליציאת התקליט השלם הנכסף. חברת התקליטים שפכה כסף רב על שיווק המוצר, עם דגש על העטיפה החתוכה הייחודית, ואף כללה הבטחה לקהל שמדובר בתשובה הרצינית ללהקת משינה. אולם, הקהל לא קנה את הגימיק החתוך ואת התוכן המוזיקלי שבפנים, ולהקת פופלקס התפרקה ביוני 1987 עם הופעת פרידה במועדון הפינגווין המיתולוגי.

כשתקליט 78 (שהיה עשוי מחומר לכה) היה נופל לרצפה בטעות – הוא לא היה נשבר לשניים. הוא היה מתנפץ. אפילו לקחת אותם הביתה מהחנות היה מבחינת סיכון ממשי. לשלוח תקליט שכזה בדואר דרש לעטפו עם כמה שכבות הגנה חמורות. אם מישהו היה מתיישב על תקליט שכזה, הוא היה קם מיד כשמתחת לישבנו הפוגעני רסיסים של מה שפעם היה תקליט. כן, עד כדי כך הם שבירים. האנשים היחידים שנהנו מכך היו בעלי חנויות תקליטים, שהרוויחו הון מזה.

נגיד לכם את האמת; התקליטים האלו לרוב באים ללא ערך אספני כלכלי. רבים מהשירים שהוקלטו והאמנים שהקליטו אותם – נשכחים. עם זאת, המשמעות של מהדורות מסוימות היא החשובה. למשל, כל הכוכבים הגדולים של הרוק’נ’רול של שנות החמישים ראו את התקליטים הראשונים שלהם מסתובבים במהירות 78 סל”ד. עדיין, מעריץ ממוצע לא יחשוב פעמיים אם לחפש בנרות וביוקר תקליט שכזה. הקשבתם פעם לתקליט 78? זה כמו לשמוע להקה מנגנת בתוך קופסת פח בזמן שנחיל של דבורים עף שם בחלל ומתנגש בדפנות. רעש הפיצוח היו רק חלק מהקסם. זה מה שאנשים כינו “צליל חם” ו”צליל נוסטלגי”, אבל בואו נהיה כנים – לרוב זה נשמע יותר כרעש ותו לא. אה כן… והם היו כבדים, התקליטים האלו. תקליט בודד שקל עד חמישה תקליטים מודרניים.

בשנת 1972 שיגשו עסקי הבוטלגים בלונדון.

עם זאת, חנות התקליטים, וירג’ין, החליטה לעשות מעשה ולהצהיר כי מעתה ואילך לא יימכרו יותר אצלה תקליטים לא חוקיים. כך נאמר מטעמה לעיתון מלודי מייקר: “החלטנו להיפטר מהמלאי של התקליטים הלבנים שלנו ולהפסיק למכור אותם מכמה סיבות. יש המון זבל שיוצא בצורת בוטלגים בארץ שלנו ואנחנו בכל מקרה מתכוונים להשיק בקרוב את חברת התקליטים החוקית שלנו. בניגוד לארה”ב, שוק הבוטלגים הבריטי לא מניב כסף כה רב. אנחנו רוצים לצאת מזה לפני שכל העסק יאבד שליטה. עם זאת, בוטלגים לא פגעו באף אמן באנגליה ולמעשה אף העניקו להם עוד פירסום”.

חברת וירג’ין הייתה אחת היחידות שפרסמה תקליטי בוטלגים בחלונות הראווה והציגה אותם במדפיה הרגילים, אבל כנראה המניע של וירג’ין להפסיק למכור תקליטים לא חוקיים לא היה נקי כל כך, כפי שהיא באה להציג זאת אז לתקשורת.

בשנת 1971 היה ריצ’ארד ברנסון, המיליארדר לעתיד, רק בתחילת דרכו. הוא בדיוק פתח את חנות התקליטים הראשונה של וירג’ין, בשכונת נוטינג היל גייט בלונדון, ובה נהג למכור תקליטי יבוא במחירים מוזלים יותר ממה שהוצע בשוק. רבים מהם היו בוטלגים. אחד הבוטלגים הנמכרים יותר שייבא ברנסון היה עם להקת דיפ פרפל. זה נקרא H-BOMB ובפנים הקלטת הופעה של הלהקה ב-10 ביולי 1970 ב- AACHEN שבגרמניה.

בניגוד לבוטלגים אחרים, ההקלטה הזו של דיפ פרפל הייתה באיכות מתקדמת. מה שהוביל לחשד שאנשים בצוות ההפקה של הלהקה היו אחראים להקלטה הגנובה הזו. חברי הלהקה נשאלו רבות על הבוטלג הזה בראיונות. הגיטריסט ריצ’י בלאקמור היה נחרץ נגד התקליט. האורגניסט, ג’ון לורד, דווקא סיפר כי הסולו בהקלטה הזו הוא הטוב ביותר שעשה וכי הוא עולה על כל הקלטה אולפנית עמו.

הבסיסט, רוג’ר גלובר, אמר אז: ” תקליטי בוטלגים על שמך יכולים להיות ממש דבר רע. לכל הלהקות יש הופעות טובות והופעות רעות, ואם הם תופסים אותך בהופעה גרועה, הרי שהתקליט הלא חוקי ההוא באמת יכול לכבות אנשים. הם שומעים את זה וחושבים, ‘לעזאזל, דיפ פרפל לא טובים’. שמעתי תקליט בוטלג של לד זפלין והם נשמעו נורא. זה פשוט לא הוגן. זה עסק רקוב”.

בכל אופן, הנהלת הלהקה לא היססה לתבוע את ברנסון והסכום שנגזר עליו לשלם כמעט ומוטט את העסק החדש שלו כשאמו נאלצה למשכן את בית המשפחה כדי לעזור לו לשלם את זה.

באופן אירוני, שמונה שנים לאחר התביעה הייתה דיפ פרפל כבר להקה מפורקת והזמר שלה, איאן גילאן, חתם בחברת וירג’ין כדי להמשיך בקריירת הסולו שלו.

״אני נגעלת מרוד סטיוארט!” – כן. זו כותרת המכתב ששלחה קארן בריאן (“מעריצה שנמאס לה”) מגלאזגו למערכת עיתון רקורד מירור, בשנת 1977. כך היא טענה בגועל: “הייתי מעריצה של רוד סטיוארט מזה כמה שנים. קניתי תקליטים רבים והלכתי להופעות. התחלחלתי לקרוא בעיתונכם שתקליטון נוסף שלו יוצא עכשיו לשוק ובו שני שירים שכבר נמצאים בתקליטו האחרון. כלומר, אין שיר חדש מרוד סטיוארט. עד היום יצאו שבעה שירים (!) כתקליטונים מהתקליט השלם שלו. הלא הגיע הזמן שתעשה משהו מקורי לשם שינוי, רוד?”

מערכת העיתון הוסיפה שמן למדורה בתגובה קצרה משלה: “זה נכון מאד, רוד. תן לנו שיר חדש, ברנש עצלן שאתה”.

“אולי זה ממש במקרה שלהקת סנטנה והסמים הממריצים הפכו להיות פופולאריים באותו הזמן. אולי לא. בכל מקרה, התקליט שחיכינו לו כה הרבה הוא פשוט עונג פריקי מהיר לגמרי ועם זאת, אין בו הרבה תוכן. לאלו שקיוו שהגל השני של הלהקות מסאן פרנסיסקו יביא עמו שיפור, הרי שהתקליט הזה הורס כל פנטזיה שכזו. זה ממש כמו סמים – יש פה מעטפת שנותנת לך להתרומם אך ללא חומר ממשי. התקליט הזה הוא תירגול במקצבים. הרבה תופים ותיפוף. כנראה הטמיעו שם את הגילוי שהקהל נוטה להשתגע לגמרי עם כל סולו תופים שיש היום. אז הם בטח חשבו לעצמם – למה לא להפוך את החוויה לפי שלוש? ניתן להם תופים עם טימבאלס וקונגאס. הבעיה פה שכולם לא טובים. ומעל כל זה יש את הגיטרה והאורגן. קרלוס סנטנה לקח לעצמו שבלונות מכאניות ולעוסות. הוא כל כך אוהב אותן שהוא מנגן את זה בכל שיר בתקליט. אולי הוא הקליט את זה פעם אחת בלבד והטכנאים שבאולפן פשוט פיזרו את זה בהדבקה לשאר השירים. ביום בו יצא התקליט הזה סיקרו תחנות החדשות מקרה של שריפה אמיתית שלקח לכבאים שמונה שעות כדי לכבות אותה ובסוף התגלה כי השריפה לא גרמה לנזק ממשי. ההשוואה של השריפה הזו לתקליט של סנטנה, מתבקשת”.

חברות התקליטים ניסו ללכת לקראת הלקוחות עם עדכון מחירי התקליטים, פעם בחודש. זה לא ממש עזר. תקליטים עדיין לא נמכרו היטב. כמו כן, חשבו בחברות התקליטים לעבור לייצור תקליטוני מקסי סינגל, עם שני שירים בגודל של תקליט רגיל (12 אינץ’). כך הפקת התקליטון המורחב הזה תהיה זולה בהרבה (בגלל השקעה פחותה בהרבה באולפני הקלטה) והסיכוי רב יותר שהתקליטון יימכר.

• בתקליט הבכורה של סטילי דן, בגרסת התקליט הקוואדרפוני, יש סולו אורגן שונה לגמרי בשיר הפותח, DO IT AGAIN.
• בתקליט הקוואדרפוני של WISH YOU WERE HERE, של פינק פלויד, יש סולו סינטיסייזר שקיים רק שם. אוהבים את פינק פלויד ואוספים את תקליטיהם? אם כך, אתם חייבים את התקליט הזה.
• בתקליט הלהיטים הקוואדרפוני, של להקת שיקגו, יש סולואי גיטרה נוספים בלהיט “25 או 6 ל-4”, שלא קיימים באף תקליט אחר.
• שמעתם את התקליט “פרנואיד”, של בלאק סאבאת’, בגרסתו הקוואדרפונית? אם כך, ודאי גיליתם שסיום השיר הפותח, WAR PIGS, שונה לגמרי מזה של תקליט הסטריאו הרגיל. בתקליט הזה אפשר לשמוע גם צלילים שונים בלהיט הנושא של התקליט.
• אתם ודאי מכירים את התקליט GET READY, של להקת אדמה נדירה. בצד השני של התקליט יש יצירה ארוכה, ששמה כשם התקליט, ובה נשמעים גם מחיאות כפיים מושתלות של קהל. ובכן, בתקליט הקוואדרפוני אין את צליל הקהל הזה. אתם חייבים לשמוע את התקליט הזה בקוואדרפוני!
• תקליטיה המוקדמים של להקת סנטנה במיקס קוואדרפוני? כן כן! שגעון איך שנשמעת הגיטרה של קרלוס סנטנה עם האורגן של גרג רולי בתקליטי הקוואד. ועוד לא דיברנו על כלי ההקשה, שממש בוקעים מהרמקולים.