נדודי שינה בסיאטל והתקליט עשר

תקליט Pearl Jam -Ten

בחצי השני של שנות השמונים היתה סיאטל סוג של חממת רוק. הרבה לפני שחממה היה מושג שמשוייך אוטומטית להייטק, הרבה לפני שהסטארט אפים שטפו את העיר ואת שאר העולם, ההתמחות המקומית היתה בייצור להקות לא מנומסות, שהכירו היטב את מורשת הרוק, אבל דהרו הרחק הרחק קדימה. מרוחקת, קרירה, מדכאת ומלאת סגנון הפכה סיאטל למקום שבו המהות  הבסיסית של התלבושת האחידה זה גיטרה חשמלית תלוייה על הכתף, דוקטור מרטינס גבוהות, מכנסי חאקי קצרים, טישרט עם איזה מסר מרענן וחולצה משובצת מעל, בלתי מכופתרת כמובן. הדור הזה הוביל למפץ הגדול של מוסיקת הגראנג’ בתחילת שנות ה-90.

באיחור אופנתי, מגלי הכשרונות של חברות התקליטים הפעילו את הרדארים הפרטיים שלהם, והבינו שחייבים להחתים במיידי משהו כלשהו מתוך המבחר העצום שמסתובב ביער הדיסטורשן הצעיר. בדיוק כמו שקרה פחות מ-15 שנה קודם, כשכמעט כל להקת פאנק חצופה מספיק קיבלה חוזה לאלבום בכורה. הסיפור של פרל ג’אם מהווה את קומת המסד, את האור והתום של מיתולוגיית הגראנג’. סטון גוסארד וג’ף אמנט היו חברים במי שנחשבת לנביאת הגראנג’, גרין ריבר. משם הם נדדו למאט’ר לאב בון ביחד עם הסולן אנדרו ווד. ההרכב הוחתם בחברת הענק פוליגרם, הקליט אלבום בכורה, אבל הכל התרסק כשווד מת ממנת יתר עוד לפני שהתקליט מצא את דרכו לחנויות המובחרות.