וכשזה הגיע עם סולן סופר כריזמטי כמו קוביין, שלא חושש להביע את הדעות שלו ומסרב בפרצוף לגאנז אנד רוזס – אז הלהקה הכי גדולה בעולם – להצטרף לסיבוב ההופעות שלהם “כי זו חבורה של אנשים נטולי כישרון, שפשוט כותבים מוסיקה נוראית” ומצפצף על חוקי האם.טי.וי – שהיתה התחנה הכי משפיעה על עולם המוסיקה – הכל הופך לתצוגה מליגה שונה לגמרי.

קוביין דיגמן לעולם את הנער המורד החדש, שלבוש נכון ומשפיע על אופנה של דור שלם. הוא היה בחור דכאוני, מכור לסמים קשים ואבא צעיר שלא מצא בית אמיתי מאז גירושיו של הוריו כשהיה ילד. האם אגדת נוורמיינד תפחה למידות אקסטרה אקסטרה לארג’ בגלל שהתאבד בגיל 27, והלהקה התפרקה? ברור שהסוף הקיצוני העצים את האגדה, אבל כמו מקרים אחרים מהסוג הזה – בין אם מדובר בג’ים מוריסון והדלתות או בג’ניס ג’ופלין – קוביין באמת הביא בשורה.

עטיפת התקליט 

אפילו העטיפה, שצילם קירק וודל, הפכה לסמל וזכתה לכמות אדירה של מחוות. במקור, וודל צילם גם תינוקת, אבל חברת התקליטים התעקשה על התינוק, ספנסר אלדן, שבקיץ 2021 נזכר להגיש תביעה מגוחכת נגד חברי הלהקה על פורנוגרפיית ילדים ואולי השלב הבא יהיה לתבוע את ההורים שלו על שהסכימו בכלל? כלום לא יעזור: לא טרמפיסטים שמנסים לתת ביס בעוגה המפוארת, ולא המיתוסים שצמחו סביב מותו של קוביין, והעלו תהיות אם התאבד או למעשה נרצח. בסופו של דבר, נשארה המוסיקה המופלאה. וכל השאר?  נוורמיינד.