ומה עם איזו מילה לליל פאמפ שפתח עליו ג’ורה? התקליט נסגר עם שיר התגובה לפאמפ: “1985 ” שבא בגישה מעט מתנשאת של “בוא בוא אני לא ארביץ לך”, אבל אין מה לעשות, זה פשוט שיר ראפ מצוין שמסתכל באדום של העיניים ולא משפיל מבט עד המילה האחרונה.

קצת לאחר צאת התקליט, קול ישב לשיחה מצולמת בת שעה (!!!) עם ליל פאמפ כדי ללבן את העניינים. ואפילו התחיל להופיע ולהקליט שירים עם נציגים מהשורה הראשונה של הדור הצעיר והמסומם. לפעמים זה נראה כאילו קול לא באמת מבין את הכיף שמגיע עם המוזיקה שהם עושים, שלא לדבר על העושר של הביטים. כשהוא מצידו – מאוד רציני עם הראפ שלו וההפקות ה”כבדות” שיכולות להיתפס כמשעממות. זה נחמד להיות “צודק”, אבל איפה הכיף בזה? זו בסך הכל מוזיקה.

מצד שני, כחמישה חודשים לאחר שהתקליט יצא, עולם ההיפ הופ איבד את אחד מגיבוריו האהובים – מאק מילר – למנת יתר, קצת יותר משנה לאחר מכן, הראפר הפופולרי Juice WRLD מצא את מותו באותה צורה.
אולי המסר היה עובר בצורה מוצלחת יותר מראפר שעבר ב”דרך הסמים” שביגי דיבר עליה, אבל בעוד יש המון ראפרים שעברו בדרך הזו, מעטים מהם מתפכחים ומביעים חרטה, וגם אם כן, גם שם זה לא עובר חלק. לדוגמה – ג’יי זי – התוצר הכי מובהק של סוחר סמים שהפך למולטי מיליונר לגיטימי – מעולם לא קפץ למים שקול שוחה בהם בתקליט הזה. ומגיעות לו נקודות הערכה נטו על הכוונה והאומץ.

אז האם התקליט הזה – שמגיע מאחד מהמנהיגים הבולטים של ההיפ הופ כשהוא בשיאו – יכול להוות נקודת מפנה? עדיין מוקדם מדי לדעת, אבל אין ספק שקול עשה את ההשתדלות שלו לתקן ולו במקצת ושהוא, בניגוד לראפרים של “טעם העונה” – עוד יישאר בסביבה גם בעוד 5 או 10 שנים.