כשחברת התקליטים נגד הויניל של ניל

הטון המטריד מהתביעה היה שזה איים לרמוס זכויות אמנותיות. לפי גפן – אפילו אמן, בסדר גודל של ניל יאנג, לא רשאי להוציא תקליטים שחברת התקליטים לא מעוניינת בהם. החזון של גפן התאים לאוחזי המניות בחברת התקליטים, כמו גם לרואי החשבון שלה, אך הוא סימן את נשיקת המוות לאמנים.

בואו ניקח את הדוגמה של להקת באדפינגר (BADFINGER) והתוצאה הטרגית שלה.

אחרי שתם  החוזה של באדפינגר מול חברת “אפל”, שנוהלה על ידי הביטלס, הציג המנהל המפוקפק של הלהקה חוזה חדש מול עיני חבריה. זה היה חוזה מסנוור, מתעתע ומכשיל מול חברת האחים וורנר. החוזה דרש מהלהקה לספק שני תקליטים בשנה תמורת שלושה מיליון דולר. באדפינגר קיבלו יעוץ מאחרים לא לחתום, אך הסתנוורו מהכסף שפתאום נפל עליהם ומיהרו לחתום מבלי לחשוב מה הם באמת יצטרכו להקריב תמורת זה.

הבעיה התחילה כשהלהקה הקליטה במרץ תקליט, אך הקלטותיה נדחו על ידי אנשי החברה בטענה שהחומר לא ראוי ושצריך להקליט את הכל מחדש, על חשבון הלהקה, כמובן. הבשורה גרמה להוצאת הרוח מהמפרשים ובגלל חוסר היכולת לקיים את החוזה עוכבו המשכורות של חברי הלהקה. בינתיים נעלם המנהל של באדפינגר וארבעת החברים נשארו לבדם בים ששורץ כרישים.

באדפינגר הצליחה, בכוחות אחרונים, להוציא שני תקליטים באותה שנת 1974. התקליט הראשון מהשניים נמכר בכמויות זעומות והלהקה קיוותה שתקליטה השני (WISH YOU WERE HERE) יקיים את התקווה.אבל כמה שבועות אחרי צאתו לחנויות הוחרמו כל העותקים בגלל בעיות כספיות שהיו לבאדפינגר מול חברת התקליטים שסירבה למכור את המוצר, שבדיוק החל להיכנס למצעדי המכירות. הכסף התייבש לחלוטין מחשבון הלהקה. הזמר שלה, פיט האם, מצא רק דרך אחת לפתור את הבעיה – להתאבד.