צוללים אל תוך השחור עם מטאליקה

“הדבר הראשון שמבחינים בו, בתקליט החדש של מטאליקה, הוא שהוא נשמע נהדר. התקליט הקודם של הלהקה נשמע כמעט דק; הטקסטורות הקוליות של התקליט החדש ועומק השמע הן תגלית. אבל התקליט אינו רק עבודה הנדסית על-רמה. הפירוט והדינמיקה שלו הם בעצם מוסיקליים בקונספט.
למשל בשיר הפתיחה, ENTER SANDMAN; השיר מתחיל בריף גיטרה שמוביל את הקצב. מרקם גיטרה זה שונה בתכלית ונשמע כמו גיטרת 12 מיתרים חשמלית ועדינה. כל העדינות הזו מושכת את המאזין פנימה וממקדת את תשומת הלב. כשהמתופף, לארס אולריך, נכנס והחבטה מהתוף הראשון שלו קופצת ממש מתוך התקליט ולאמצע החדר.
במונחים סגנוניים, מטאליקה עוסקת בגיוון. כל אחד משנים עשר השירים בתקליט עומד בפני עצמו. המבנים המוסיקליים הרב-חלקיים שהלכו בקומפוזיציות הארוכות הרבה יותר בעבר וללא צדק – לא ננטשו, אך הרעיון הוקלט הפעם לשירים בטווח של ארבע עד שש דקות. בכל פעם שרגע מוסיקלי אוחז בך שם, זה הימור די בטוח שלא תשמעו אותו שוב עד הפעם הבאה שתשמיעו את התקליט.
יש פה הגדרה מחדש. ולמעשה, מטאליקה עשתה דרך ארוכה, ארוכה מן המומנטום הטעון והדמיון של החומרים המוקדמים שנוצרו עם הגיטריסט הראשון, דייב מוסטיין (כיום הגנרל של מגאדת’) והבסיסט המנצח של הלהקה, קליף ברטון. כמה מהשירים בתקליט החדש הם ממש עדינים. ENTER SANDMAN הוא אולי שיר הערש המתכתי הראשון, והזמר מייעץ לילד שאליו הוא פונה: “שקט תינוק קטן, אל תגיד מילה / ואל תחשוב על הרעש הזה ששמעת / אלה רק החיות מתחת למיטה שלך / בארון שלך, בראש שלך”.
אבל מרקמי הגיטרה בעדינות של השיר והאמפתיה הבלתי מעורערת בשירה של ג’יימס הטפילד מסמלים חיבה מתמשכת. השיר NOTHING ELSE MATTERS אפילו לא מתיימר להקשות. זה כמעט בלדת מטאל קלילה של MTV, אבל ההרמוניות, יחסי הגומלין האקוסטיים וצלילי החשמליות העדינים בין הטפילד לקירק האמט, עם האופן שבו אולריך מתופף, גורמים לזה להיות בלדה בכל זאת. המילים של הטפילד מציעות מפתח להיסחפות האישית והרגשית יותר של התקליט כשהוא שר: “מעולם לא פתחתי את עצמי ככה / החיים שלנו, אנחנו חיים את זה בדרך שלנו / כל המילים האלה אני לא סתם אומר / ושום דבר אחר משנה”.
נראה כי כמה שירים במטאליקה נועדו להפוך לקלאסיקות של הארד-רוק. השיר WHENEVER I MAY ROAM פורח מתוך צליל דמוי סיטאר לתוך שיר רוק עוצמתי אך לירי. כשהטפילד שר, ‘הגוף שלי שוכב, אבל אני עדיין מסתובב’, הוא מהדהד, אולי באופן לא מודע, את אחת מתמונותיו הבלתי-מחיקות של איש הבלוז, רוברט ג’ונסון. השיר נשמע כמו המנון בהתהוות, אך המנון כזה ששמור בקנה מידה אנושי.
מטאליקה היא כבר לא חוד החנית של המטאל, כמו בהתחלה, אלא להקה שמרחיבה את הטווח המוסיקלי וההבעה שלה בתנאים שלה. זה יכול להיות רק צעד חיובי עבור להקה שמגשרת ביעילות על הפער בין מטאל מסחרי לבין הת’ראש הקשה הרבה יותר של להקות כמו אנתרקס, סלייר ומגאדת’.
השיר החמוץ היחיד של מטאליקה הוא DON’T TREAD ON ME, שמגיע כהלם לאחר המחאה הנלהבת של הלהקה נגד מלחמה ועוול חברתי, באלבומה הקודם. אז הנה הודעה לחברי מטאליקה: תבדקו את קמפיין יחסי הציבור המשומן של חברת היל ונולטון שממומן להפליא שמכר את מלחמת המפרץ לעצלנים של אמריקה. לכו להילחם בעצמכם במלחמה. רק לאחר מכן, תניפו את הדגל ותתלו סרט הצהוב ללוחמים שחוזרים הביתה, אם עדיין תרצו. השיר הזה שלכם מצלצל חלול במוסיקה שלו כמו גם במילים שלו. זה השיר הרע היחיד בתקליט מופתי של רוק’נ’רול בוגר ובועט”.