הקהל הישראלי זכה לשמוע לראשונה ברדיו את מאיר בנאי, בעל הקול החם והחזות הביישנית, באוגוסט 1982. היה זה עם תקליט השדרים ובו השירים “אביתר” ו“אל המנוחה”. השיר על אביתר הצליח לא רע במצעדים כשמסביבו מקפצים פזמונים כמו “חג על הגג” של להקת איזולירבנד ו“ברווזים ברווזים” של עובד והברווזים. מאיר, שלא ידע לקרוא תווים ולא למד מעולם פיתוח קול או מוזיקה, הצליח לגעת במאזיני הרדיו עם כנותו הכובשת.

במאי 1983 יצא לרדיו השיר “מחפש את הכיוון” שהצליח לככב במצעדים ומאיר מצא את הכיוון הנכון לאלבום הסולו הראשון, שיצא באמצע שנת 1984, בעידודו של פורש החסות, נחום היימן. מאיר סיפר לא פעם שאמנים כמו הגיטריסט-זמר הבריטי, ג’ון מרטין, וזמר הפרוגרסיב-רוק האולטימטיבי, פיטר גבריאל, השפיעו עליו רבות. הוא כתב את כל השירים באלבום זה ואריק רודיך הוא שהפיק, כשהיו שטענו שההפקה לא התאימה לאופי השירים. מי שהקשיב בזמנו לתקליט והצליח לקלף את השכבה המאסיבית של כלי הנגינה, הבין שיש פה יוצר מוזיקלי שבהחלט שווה לעקוב אחריו.

שנה לאחר מכן השתגעה מדינה שלמה מ“שירו של שפשף”, יצירתם של יאיר ניצני ויזהר אשדות בסרט תקופתי שנקרא “שוברים”, בבימויו של אבי נשר. ביצועו של מאיר את השיר הזה כה נכון, שקשה ועד בלתי אפשרי לשמוע את השיר מבוצע על ידי זמר אחר, שיגיע לאותה אפקטיביות עוצמתית.

לאחר השתתפות במופעים מסוגים שונים (כולל הפסטיגל בו שר את “שיר הצב”), הגיעה שנת 1987 שהפכה לשנת הגשם של מאיר. הקהל הישראלי שתה בצמא את הגשם הזה ובו המילים הדכאוניות והטראומטיות. התקליט השלם, שיצא ב-13 בדצמבר 1987 (תקופה עתירת גשמים…) הפך רב מכר אדיר ולהיטים כמו “תגידי אש, תגידי מים”, “אל תלכי מכאן” ו“הלילה של אתי” מיצבו אותו, עם ההפקה הנכונה של מתי כספי, לשם דבר במוזיקה הישראלי. לעתים אף נדמה שבהגשתו מדובר בלא פחות מטרובאדור.

כך מצאו אהוד, יובל ומאיר בנאי את קולם. כל אחד מהם שונה לגמרי מרעהו, בעל כישורי כתיבה והגשת יצירה יחודית משלו ובעל כישורי בנייה מופלאים ליצירת פסקול ישראלי.