האמת? כשמחזיקים את התקליט הזה, אי אפשר קודם שלא לתהות על השם שלו: “המלחמה האחרונה”. האם היוצרים של אותו תקליט, שהציבו את השיר בשם הזה כשיר הנושא, באמת האמינו שהתקליט יהיה סוג של תפילה נואשת לבשר לקוני התקליטים, שלא יהיו עוד מלחמות? וכדי להמתיק את הגלולה, אשת יחסי הציבור של סי.בי.אס ביקשה בזמנו להבהיר שלא כל השירים בתקליט מדברים על מלחמות. “אלו הם שירים ששייכים לעכשיו”, היא אמרה, “חומר שכל אחד מן הזמרים חי והרגיש בהופעה בפני חיילים, בהקלטות חדשות”. אה, אז לא הכל קשור למלחמה?.. נו, גם זה שיווק. עדיין, אנחנו נגלה שהתקליט הזה בהחלט נוגע בקונספט ברור – מלחמה, כאב, תקווה.

מלחמת יום הכיפורים, שפרצה באוקטובר 1973, הייתה הלם חשמלי שהעביר את ישראל מאופוריית התקליטים העליזים של אמצע 1967 והלאה, אל מציאות של כאב ושכול. התקליט הזה, שיצא חודשים ספורים אחרי ההפתעה הגמורה שטלטלה את המדינה, ניסה לעשות קצת סדר בבלגן. רק שאם השוק התוסס של תקליטי מלחמת “ששת הימים” גרם לאנשים צוהלים לנהור אל חנויות התקליטים ןלהביא את חברות התקליטים למלא את הקופה בהמון “מצלצלים” – לא נראה שכך היה המצב עם תקליטים כמו זה, שהביאו את הצד האפל של המטבע.

אז בואו ניגש אל הצד הראשון של התקליט. הוא נפתח עם יהורם גאון ששר את שיר הנושא שכתב חיים חפר והלחין דובי זלצר. השניים כתבו המנון שעם השנים הפך למריר-מתוק. זהו שיר לא קצר – שש דקות וחצי – שנפתח עם פסנתר המזמין אותנו להקשיב ליהורם גאון המבטיח לילדה הקטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה. האזנה לשיר הזה, שנים אחרי, לא יכולה להשאיר אדישים את המאזינים שיודעים שזו בהחלט לא הייתה המלחמה האחרונה. בהמשך השיר נשמעים קולות נוספים המצטרפים ליהורם כמקהלה שמבטיחה הבטחה שלא קוימה. צליל המלוטרון לקראת סוף השיר מוסיף סאונד שבחו”ל פיאר תקליטי רוק מתקדם של קינג קרימזון וג’נסיס. ההפקה היא של קובי אשרת שהכלי הזה היה אהוב עליו במיוחד בהפקות באותה תקופה. לכן אפשר לשמוע אותו גם בהפקות אחרות של אשרת מאז – כמו בשיר “גשם בעיתו” או בשיר הנושא של “הצריף של תמרי”.

הרבה לפני החומה, לפני הלייזרים והחזירים המתנפחים, פינק פלויד העלתה קונצרט בלתי נשכח. ללא קהל, ללא גבולות, ללא פירוטכניקה – ההופעה הזו בחורבות פומפיי נותרה אחד ממופעי ההופעה החיה המהפנטים ביותר שהוקלטו אי פעם. ועכשיו אנחנו מתרגשים לקראת בוא התקליט הכפול לראשונה ועם צליל ברור יותר מאי פעם, הודות למיקס חדש של סטיבן ווילסון.

הכל התחיל מהבמאי הצרפתי, אדריאן מייבן, שניגש לפינק פלויד עם רעיון לעשות סרט שיהיה הניגוד הגמור לסרטי הופעות אופנתיים אז כמו ‘וודסטוק’ (שגם יצא כתקליט משולש) או ‘כלבים שוטים ואנגלים’ של ג’ו קוקר (שגם יצא כתקליט כפול). מייבן אהב לשלב אמנות עם מוזיקה ובתחילה הוא רצה לצלם את הלהקה עם רקע של תמונות, אך הרעיון נדחה. המטרה שלו הייתה לתת למוסיקה לדבר בעד עצמה, מבלי שזו תופרע על ידי תגובת הקהל.

הוא הגיע לחופשה בנאפולי וביקר באמפיתיאטרון של פומפיי כתייר. שם הוא איבד את הדרכון שלו וכשחזר בבהלה לחפש אותו שם, לפתע הוא חש באווירה המיוחדת של המקום. זה היה המקום המושלם עבורו ליצור סרט עם פינק פלויד. מנהל הלהקה, סטיב אורורק, דאג לשלוח אליו גרסאות מוקלטות של השירים המיועדים לצילום, כדי לאפשר לו לתכנן את זוויות הצילום בהתאם. הבעיה הלוגיסטית הקשה ביותר הייתה הבאת ציוד הנגינה וההגברה של פינק פלויד לאמפיתיאטרון. אבל כשיש רצון – הכל מסתדר.

מייבן הצליח להשיג אישור מהנהלת האתר לסגור אותו מתיירים לצילומים למשך שישה ימים. כמה צעירים, שניסו להתגנב, הורשו לבסוף להיכנס פנימה ולהקשיב למוסיקה בתנאי שיישבו רחוקים ולא יעשו רעש. בעיה ראשונה נרשמה עם מחסור במערכת חשמל נורמלית. בכל פעם שהצוות בא להפעיל את ציוד ההקלטה – נוצר קצר. מייבן הנחוש נאלץ למשוך כבלים מאריכים משקעים של כנסייה ששכנה במרחק מה משם.

חברי הלהקה דרשו ממייבן דבר אחד ברור – שלא יהיה פלייבק בסרט. כל המוסיקה חייבת להיות חיה. אז האקוסטיקה הטבעית של המתחם עזרה לו להשיג מוזיקה חיה ואף משובחת (חכו כשתשמעו את זה בתקליט הכפול החדש!). בין לבין צולמו ארבעת החברים, כשהם נעים בין גייזרים געשיים בקרבת מקום או כשהם רצים בדיונות חול עם רוח גדולה שנושבת עליהם.

פופ שופ הייתה חנות תקליטים שהפכה, לזמן קצר מאד, לחלק מהתרבות וההיסטוריה המוסיקלית של ישראל. החנות התוססת, שהוקמה ברחוב אלנבי מס’ 96 (פינת סמטת בית השואבה) לא הייתה רק קמעונאית של תקליטים; זה היה מרכז מרהיב שבא לחבר בין חובבי תקליטים ומחירים נמוכים. כן, אם בחנות תקליטים אחרת שילמתם על תקליט 16.90 לירות – בפופ שופ זה עלה רק 7.45 לירות! ואם חשקה נפשכם בתקליטון? לא תאמינו, אבל בחנות תקליטים רגילה הייתם נפרדים משש לירות וחצי. ואילו בפופ שופ? כל שתצטרכו זה רק לירה ו-75 אגורות והתקליטון ביד שלכם!

זה היה בימים בהם ישראל עברה תקופה של שינוי תרבותי. השפעתה של המוסיקה המערבית הלכה וגברה, במיוחד עם עלייתה של מוסיקת ​​הרוק והפופ, שהתחילה למצוא קהל מסור בישראל. עם זאת, הזמינות של סיגנונות אלו בתקליטים הייתה מוגבלת. חובבי מוסיקה ישראלים התקשו לשים את ידיהם על מהדורות חדשות ביותר מארצות הברית ואירופה. הם שברו את הראש כיצד להשיג אליהם את הצלילים המיוחלים עליהם קראו בעיתונים או שמעו במקרה ברדיו או אצל חבר שדוד שלו הביא לו מאמריקה את התקליט, מחנות תקליטים אמיתית. אז בשביל זה הגיעה חנות התקליטים פופ שופ, עם שני יזמים נלהבים מחו”ל (ג׳ף מילשטיין מדרום אפריקה ומורטי רבינוביץ׳ מקנדה, שהיו בעלי רשת חנויות תקליטים בלונדון).

חנויות התקליטים של פופ שופ בחו”ל התאפיינו בחללים הבהירים והצבעוניים שלהן ובעיצוב המודרני, שעמד בניגוד לאסתטיקה המסורתית, לעתים קרובות יותר, של חנויות תקליטים רבות אחרות באותה תקופה. הערעור הוויזואלי הזה הפך אותן לאבן שואבת לצעירים שביקשו לחקור את החידושים האחרונים במוסיקה. אחת האסטרטגיות המרכזיות של פופ שופ הייתה להציע תקליטים במחירים נוחים מאד. בחנויות היו לא פעם מבצעים מיוחדים, הנחות ומכירות שהנגישו את המוסיקה לקהל רחב יותר.