תקליטים של פינק פלויד - האמנות באספנות

אחד התקליטים האהובים יותר בקרב מעריצי הלהקה בישראל הוא THE WALL. אותו תקליט קונספטואלי שמספר על הדברים המטלטלים שעוברת הדמות המרכזית בו, כשכל טלטלה שכזו גורמת לה להניח עוד לבנה בחומה הרגשית. בעוד שבעולם הודפסה החומה עם תקליטים שחורים רגילים, באיטליה בחרו לצבוע את תקליטי ההדגמה, בשנת 1979, בצבע כתום. לפני כ-15 שנה נמכר עותק שכזה ב-2,550 דולר. כיום זה נחשב למחיר מציאה.

אם חשקה נפשכם דווקא בתקליט מימיה הראשונים של פינק פלויד, קחו בחשבון שבאותה תקופה שלט בזירה שוק תקליטי המונו (התקליטים בהם שומעים את אותם הצלילים בשני הרמקולים). תקליטי הסטריאו, שמזה שנים ידועים יותר לצרכני המוזיקה של הלהקה, נמכרו בכמויות מעטות יותר ונועדו בעיקר לאלו שהיה להם כסף לרכישת מערכות סטריאו מתקדמות. הביטלס, כמו פינק פלויד, המתקדו אז בשוק המונו, וג’ורג’ האריסון קבע בנחרצות: “מי שרוצה לשמוע את ‘סרג’נט פפר’ האמיתי, שיקשיב רק למיקס המונו”. המיקסים האולפניים שנערכו למונו ולסטריאו היו שונים, עם הבדלים ברורים לאוזן. מיקס המונו של תקליט הבכורה, THE PIPER AT THE GATES OF DAWN, אמנם יצא מאז על גבי דיסק, אבל אין כמו הקשבה למוזיקה הזו בפורמט לו היא נוצרה מלכתחילה, עם תקליט מסתובב ומחט שמטיילת עליו. לכן אני ממליץ שתשיגו את עותק המונו של התקליט הזה ואם הוא במצב תחזוקה מצוין בתקליט ובעטיפה (MINT, בעגת האספנים), אז הרי זה משובח ונדיר מאד.