שיחות סלון” התחיל כמופע שעלה בשנת 1977, ובשנת 1978 הפך לסיפור הצלחה בדמות התקליט הבלתי נשכח הזה, שזיקק את הלך הרוח הלאומי: פחות “אנחנו” ביחד כקבוצה, ויותר “אני” ו”את” ומה שקורה בין ארבעה קירות.

היום, כשאנחנו מחפשים בחנויות התקליטים עותקים מקוריים של היצירה הזו (שיצאה במקור בחברת “פונודור”), אנחנו לא מחפשים רק מוזיקה; אנחנו מחפשים פיסה של היסטוריה אנושית. יהונתן גפן, האיש שחתום על הטקסטים, לא רצה עוד מופע בידור. הוא רצה ליצור פורמט שיאפשר לו “ללחוש-לדבר” לקהל את האמת המרה והמתוקה שלו. הוא רצה שהקהל ירגיש כאילו הוא יושב איתו בבית, שומע תקליטים ישנים ומדבר על החיים.

וכמו בישיבה בסלון ביתי – הסאונד כאן הפך לאינטימי ומורכב יותר. כשמניחים את התקליט הזה על הפטיפון, שומעים מיד את השקט שבין המילים. גפן הבין שהחברה הישראלית צמאה לשפה חדשה; לא עוד נאומים חוצבי להבות, אלא לחישות ליריות. זהו תקליט שבו המילה הכתובה והצליל המולחן מתמזגים לאחד. יהונתן גפן הגיע ליצירת “שיחות סלון” לאחר הצלחת המופע “מכתבים למערכת” ופרסום ספריו, כשהוא כבר נחשב לאחד הקולות החשובים של אותם ימים.

רבים לא יודעים, אך “שיחות סלון” התחיל גם עם מתי כספי. הגישה שלו הייתה חסרת פשרות; הוא האמין שהלחן הוא לא רק “ליווי” למילים של גפן, אלא מרכיב רגשי שחייב לעמוד בסטנדרטים גבוהים. בזמן שתכננו את המופע, כספי הנחיל את התפיסה שעל פיה ההרכב המלווה, שנקרא “להקה טובה”, חייב להיות, ובכן… באמת להקה טובה.

הלב הפועם של תחילת הדרך בפרויקט הזה היה יצחק קלפטר. לאחר פירוק להקת כוורת, קלפטר חיפש בית חדש ללחנים הנפלאים שלו. ב”שיחות סלון” הוא מצא את המקום הזה. גפן ידע שקלפטר הוא לא רק גיטריסט וירטואוז, אלא מלחין שיכול לקחת טקסט פשוט ולהפוך אותו לפנינה בוהקת בתקליט ועל הבמה.

אלו היו חיבורים חדשים ומרגשים; השילוב בין הגיטרה המדויקת של קלפטר לבין הקול החרישי אך הברור של יעל לוי, יצר סאונד שעד היום, כשהוא בוקע מהתקליט, גורם לצמרמורת של עונג. לוי, אז בת 24, הייתה הקונטרה המושלמת לקשיחות התל-אביבית של גפן. היא הביאה רוך, איפוק ועידון שהיו חסרים בנוף המוזיקלי של אז.

אז איך יהונתן גפן גילה אותה? זה קרה כשהופיעה במועדון “המערה הקטנה”, במסגרת מופע של ישראל גוריון. גפן הגיע לראות את ההופעה והתאהב בזמרת. היא הצטרפה לצוות ההפקה ובין שירה לשירה, היא דאגה לשמר את מיתרי קולה עם המורה לפיתוח קול, כרמלה ינוב. באוגוסט 1977 נודע כי גפן כתב שיר חדש ל”שיחות סלון” בשם “סגנון חדש”, אך השיר הזה לא הגיע בסופו של דבר לתקליט.

זו היא תחנה חשובה עוד לפני שבכלל הייתה להקת כוורת והאיש המוביל בסיפור היה דני סנדרסון שרצה להביא משהו אחר. והנה, שנים רבות לאחר מכן, יוצאת יצירתו החשובה לראשונה על גבי תקליט – ובתוספת קטע בונוס בשם “אנדרלמוסיה”, שהוקלט אז ויוצא פה לראשונה! פשוט נפלא!

אז בואו נלך קצת (נו טוב, קצת הרבה…) לאחור, אל שנת 1972. סנדרסון הוציא אז תקליטון סולו בחברת פונודור, אך זה לא ממש הצליח והוא ניגש משם להקליט את מה שיהיה הבסיס עליו תקום להקת כוורת. הוא צירף אליו חברים ששירתו איתו בלהקת הנח”ל – אלון אולארצ’יק, מאיר פניגשטיין (הלא הוא פוגי), גידי גוב ואפרים שמיר. סנדרסון, שהושפע ברעיון האופרה מלהקת המי (האופרה “טומי”), “ישו כוכב עליון” ובמיוחד מפרנק זאפה, אסף לחנים מקוריים, מילים מיוחדות ומלאות הומור ואת דמותו הרעננה של פוגי, אותה המציא פניגשטיין כשביקש לחקות את ישראל הדר, אותו ראה מנחה בקיבוץ מפלסים, כשהגיע לשם עם להקת הנח”ל.

להקלטת האופרה הצטרפו לחבורה גם תמי עזריה (אז חברתו של פניגשטיין), מנחם זילברמן (שגם היה בלהקת הנח”ל וכוכב סדרת הטלוויזיה על חדווה ושלומיק) ומירי אלוני (גם מלהקת הנח”ל ולאחר מכן זמרת בלהקת אחרית הימים, שגם שרה את שיר הנושא של חדווה ושלומיק, בליווי האולפני של סנדרסון, אולארצ’יק ופניגשטיין. כך שהכל נשאר במשפחה פה. אז סנדרסון ניגש לאלוני וביקש ממנה להשתתף בהקלטות ללא תוכניות מעבר לזה. היא הסכימה לעשות לו טובה והאמת שהיא גם הסתקרנה לראות מה יש לו להציע, כי רעיונותיו, עוד כשהיו יחדיו בלהקה הצבאית, היו מיוחדים. המתופף בהקלטה, לצד פניגשטיין, היה דוד (יש שמבטאים את שמו דייויד) שאנן, שלפני כן היה עם סנדרסון בלהקת השניצל (לא השניצלים – רק שניצל…) וגם לזמן קצר בהרכב השלישייה של מישה סגל.