על אספנות תקליטים – ההבדל בין קשקוש לחתימה שווה

תקליטים כאלו לא מקבלים את מירב תשומת הלב מהצרכן הרגיל. הרי בואו נודה בזה, אף אחד לא רוצה לקנות תקליט שהבעלים הקודם שלו שרבט בכיף על כל העטיפה, נכון? כמה פעמים ראיתם שכתוב, בכתב יפה וגדול על העטיפה, “לברכה היקרה, קבלי את התקליט הנהדר הזה ממני – אוהב אותך תמיד. שלך לעולמי עד, משה, פברואר 1984”. בואו נלך למצב חמור פחות; אפילו המעשה הפשוט של מישהו שכותב את שמו בצורה מסודרת בצד האחורי של העטיפה, כדי להדגיש את בעלותו על הדבר הזה (בימים בהם נהגו להשאיל תקליטים זה לזה תוך סיכון שלא יוחזרו), יכול להפיל משמעותית ערך של תקליט.

אוקי, אז החתימה המרגשת של משה לברכה לא מהווה עניין להתלהבות אדירה בקרב אספני תקליטים, אבל אם מדובר בחתימה אמיתית של אמן? הופה! פה כבר העניין משתנה – וזה הופך לעסק מסובך. ברור שיש לא מעט חתימות מזויפות. מעריצים זייפו ללא הרף חתימות של האלילים שלהם על עטיפות תקליטים במשך עשרות שנים – רק בשביל הכיף וההתרברבות, ולא למטרות רווח. תקליטים של הביטלס היו מטרה נוחה מאד לזיופים כאלו. שימו לב, תרמיות בתחום קיימות ברחבי העולם בצורות וגדלים שונים, כמובן. תמיד תזכרו לחשוב כך, “אם משהו טוב מכדי להיות אמיתי, זה כנראה לא אמיתי”. יש שוק עצום של חתימות מזויפות שם בחוץ, במיוחד אלה שהיו קדומות לאובססיה המודרנית של הוספת “תעודות מקוריות” מצד מומחי-על שטוענים כי הם יכולים להבדיל מיד בין זיוף לחתימה מקורית.

אבל דעו לכם שעטיפות תקליטים חתומות על ידי אמנים מופיעות בתדירות גבוהה יותר ממה שאולי אתם חושבים, החל משרבוט מהיר על עטיפה שנדחפה ליד האמן בזמן שהוא בכלל מיהר להגיע למקום אחר, עצרו אותו בדרכו, דחפו טוש לידו והדבר האחרון שהוא רצה זה לחתום. מצד שני יש הקדשות מכל הלב של האמן למעריצים שמולו. אולי יש איפשהו תקליט עם חתימה מהממת בסגנון של “לדיאנה וג’ק – המון תודה על הערצתכם את המוסיקה שלי, באהבה מיק”? אבל אז עובר הזמן, דיאנה וג’ק נפרדים, או אולי מחליטים שאינם אוהבים את התקליט יותר ודוחפים אותו במחסן להעלות אבק, או ששניהם מתו והוא נותר בבוידעם עד שהתגלה על ידי יורשיהם מבלי לדעת שג’אגר האמיתי הוא שחתם על העטיפה. מה קורה אז? ובכן, אז התקליט יוצא לחנות התקליטים המשומשים ומגיע לידי המוכר, שלא מכיר את כתב היד של הרוקר המפורסם ומדביק על עטיפתו מחיר סטנדרטי. “נו, עוד תקליט עם עטיפה הרוסה”, הוא ודאי ממלמל בעייפות בראשו בזמן שהוא רק רואה דבר אחד –  ערמה של המוני תקליטים למיין. ומה עם עטיפות נפתחות? שימו לב – לפעמים חתימות של אמנים יכולות להסתתר בצד הפנימי של עטיפה נפתחת, דבר שעוד יותר יקשה לחשוף אותם. נכון שכבר אמרנו לכם שיש פה עסק מסובך?

הנה דוגמה לתקליט סטנדרטי של הרולינג סטונס שהפך למציאת זהב; בפברואר 2008 נמכר עותק של התקליט BLACK AND BLUE במכירה פומבית במחיר 4,000 ליש”ט. מה היה מיוחד בו? העותק, שנקנה בשנת 1976 במחיר 2 ליש”ט (!!!), נשא בעטיפתו את חתימותיהם המקוריות של ג’ון לנון, יוקו אונו, פול מקרטני, לינדה מקרטני, ג’ורג’ האריסון וחברי הסטונס. תהיו בטוחים שהיום עותק זה, שהוא אוצר לאספני הביטלס, שווה ה-ר-ב-ה יותר מ-4,000 ליש”ט. כן, אפילו בלי החתימה של רינגו.

חתימות אמיתיות של רוקרים נחשקים (שלא לדבר על כאלו שכבר מתו מאז) יכולות לשלוח את התקליט הנפוץ ביותר לרמת נדירות גבוהה ביותר. למצוא אחד כזה בחנות תקליטים יד שניה זה כמו למצוא מחט (של פטיפון) בערמת שחת. אבל לאספני תקליטים יש אושר עילאי בבעלות על כל תקליט שהיוצר שלו לקח את הזמן לכתוב את שמו ובכך להבדיל אותו מהתקליטים האחרים באוסף. למי אכפת אם לא מכירים עוד אדם שיתרשם מזה? זה לא התקליט שלהם.

לכן, אם אתם רואים תקליט יד שניה ועליו משורבטת חתימה שגורמת לכם לחשוד שמדובר במשהו מקורי, במידה והתקליט אינו במחיר גבוה ומתאים לכיס שלכם, קחו אותו ותתחילו לחקור. אנו לא מבטיחים לכם שמיד תמצאו את התשובה. לפעמים לוקח זמן רב מאד כדי לקבל את המענה. אבל מה שבטוח, זה יכול לגרום לכם הנאה, ממש כמו עבודת ארכיאולוגיה או בלשות. דרך אגב, אם אתם רואים את משה, שהעניק באהבה תקליט במתנה לברכה – תמסרו לו ד”ש חמה מאיתנו.