חנות תקליטים קטנה וּמטריפה - חלק ב'

חנות התקליטים בתל אביב

ב- 2012 אייל החליט לעבור לתל אביב עם זוגתו שהפכה בהמשך לאשתו. לאחר לידת גלי, בתם הראשונה, אייל הבין שבלתי אפשרי לנסוע בכל יום ברכבת ולחזור לתל אביב, ותדירות הנסיעות לחנות בקריית ביאליק הצטמצמה לפעם בשבוע. בדיוק כמו גיורא, אייל חשב כל הזמן איך לקדם את העסק ולהתפתח אישית. עד מהרה הוא הפך לדמות מוכרת ואהובה בקרב אספני התקליטים של אזור המרכז, בזכות השתתפות קבועה בירידי התקליטים דוגמת “תדר”, ארגון היריד בדיזנגוף סנטר והקמת ירידי תקליטים בחיפה. בסופו של דבר הייתה זו לבנת, אשתו, אז בהיריון מתקדם עם לירז, בתם השנייה, ששכנעה אותו לאזור אומץ ולסגור את החנות בקריית ביאליק.
לחנות החדשה שפתחו בת”א קוראים ברשומות, מרכז התקליט אך בעקבות הצעתו של המעצב הגרפי שלהם החליטו שהשם בחזית יהיה גיורא חנות תקליטים.

שאלתי את אייל, לו גיורא היה נכנס לחנות באחד מימי שישי, כשהיא מלאה באנשים,
מה הוא היה אומר: “ראשית כל הוא היה מתביית על לקוח, מפצח את טעמו, משמיע את הלהיט הנכון ומוכר לו את התקליט. אח”כ הוא היה מביט סביב ומחייך, מרוצה מהצורה שבה החנות מסודרת והאווירה שאנחנו יוצרים כאן מדי יום.” אייל מוסיף, “כולם בטוחים שאני גיורא וככה הם פונים אלי, בטלפון או בחנות. לפעמים אני מספר על אבא ועל מרכז התקליט בתקופתו, לפעמים פשוט עונה כאילו שזה שמי. אבא אהב מאד את תל אביב והיה מחובר אל האנרגיות שלה, אבל לעבור לגור כאן לא היה על הפרק. מבחינתי גיורא חנות תקליטים זאת סגירת מעגל מרגשת שהייתה משמחת אותו מאד, אני בטוח בזה.”

ביקשתי מאייל שיכתוב את משפט הסיום:
“אבא שלי בראשי כל הזמן וזה מרגש ביותר. אבא שנתן לי לזחול על תקליטים בתור תינוק ולקח אותי אתו למחסני תקליטים לתל אביב, בסוף הוא פה איתי, בנשמתו בחנות.”