מילים אלו ששרה אהובה עוזרי, מהיוצרות החשובות, המשפיעות ופורצות הדרך במוזיקה הישראלית בכלל והמזרחית בפרט מתמצתות בצורה אותנטית ביותר את ההווי ששרר בכרם התימנים בשנות ה-50, ה-60 וה-70.

עוזרי הייתה הכרם והכרם היה עוזרי: בכרם היא נולדה ושכלה את אביה בגיל 4 ובהמשך הפכה למקוננת של השכונה. בכרם היא רקמה חלומות וצלילים ראשונים. בכרם היא חוותה אהבות ואכזבות. בכרם היא ידעה שמחות ומשברים קשים. בכרם היא חיה וגם בכרם היא בסופו של דבר חלתה ונפטרה.

לכן, מן הבלתי נמנע שכשמדברים על כרם התימנים ובכלל על המוזיקה שבקעה ממנו אי אפשר שלא לפתוח ולהזכיר לפני הכל את עוזרי. מלבד העובדה שהיא הייתה הראשונה (והיחידה בארץ) שניגנה על כלי הנגינה ההודי “בולבול טרנג”, היא גם הייתה הסינגר סונגרייטרית הראשונה של המוזיקה המזרחית בארץ, כשיצירותיה היו בלתי שגרתיות: חלק משיריה העצובים ביותר, בראשם “היכן החייל שלי?” כללו מילים קורעות לב שלוו במנגינה קצבית בסגנון “חפלה”, אנטיתזה וניגודיות שאפיינה את ההווי של אהובה: כמו בשיריה היא שמרה על האופטימיות למרות הקשיים שעברה בחייה ותמיד ידעה, באותה פעימה, לקבל את הרע ביחד עם הטוב.