נתחיל מ-CARELESS WHISPER, שבארצנו הוא תורגם מיד ל”לחישה פזיזה” והושמע בכל מסיבת נעורים – אם בסלון הבית או במועדון. אז בניגוד לאמונה הרווחת, השיר הזה לא התבסס על אירוע ממשי בחיי ההיכרויות של הזמר ג’ורג’ מייקל בתיכון, אלא הוא חשב על כל העניין כשהיה בן 17 ועלה לאוטובוס לעבודתו כסדרן בקולנוע. אז ההשראה פגעה בו. לפעמים אין על נסיעה באוטובוס כדי לכתוב תקליטון לוהט, נכון?

ג’ורג’ מייקל טען שהוא קיבל יותר מחמאות על כתיבת תפקיד סולו הסקסופון בתחילת השיר מאשר על כל דבר אחר שכתב אי פעם. את צלילי כלי הנשיפה הברורים ניגן סטיב גרגורי, שלא היה הראשון לנסות את כישרונו פה. עשרה נגני סקסופון שונים ניסו לעשות את הסולו לפני שגרגורי מצא את הצליל שמייקל חיפש. אחד האתגרים היה לקבל כל כך הרבה צלילים בנשימה אחת. זה הושג כאשר טכנאי ההקלטה האט את ההקלטה באולפן כשהקליט את הסולו של גרגורי. כשהשמיע את הטייפ במהירות רגילה, מייקל היה מאושר מהתוצאה ומיהר לאשר את אחד מסולואי הסקסופון המפורסמים ביותר במוזיקה הפופולרית.

אמנם השיר הזה יצא בתקליט של וואהם! ששמו MAKE IT BIG, אך הוא גם יצא כתקליטון סולו של ג’ורג’ מייקל. הדבר גרם לשמועות שהצמד המצליח מתפרק, אבל מייקל הפריך את זה באומרו שהוא רוצה קריירת סולו כדי להוציא תקליטי נשמה תוך שמירה על תפוקת הפופ שלו עם חברו לצמד, אנדרו רידג’לי. אז “לחישה פזיזה” היה להיט אדיר, שביסס את מייקל ככוכב סולו אך גם סיפק תשלום נחמד מאד לרידג’לי, שקיבל מחצית מהקרדיט לכתיבת השיר.

חברי הלהקה היו אז הזמר-מתופף פיל קולינס (שכבר הריץ אז בהצלחה קריירת סולו מקבילה), הגיטריסט-בסיסט מייק ראת’רפורד והקלידן טוני בנקס. שלושה שעבדו יחדיו, ללא פשרות, החל משנת 1971, ולמרות הווירטואוזיות הרבה שהם הפגינו עם השנים, זה תמיד מפתיע לקרוא אותם אומרים בראיונות, “אנחנו מחשיבים את עצמנו יותר ככותבי שירים מאשר כנגנים”. כנראה הם הבינו שאיש לא יבצע את שיריהם טוב מהם. התקליט הזה הצליח היכן שלהקות רוק מתקדם אחרות נכשלו והוכיח שזה לא קל ליצור שירי פופ פשוטים ונהדרים ולהציגם בצורה כה משכנעת. לחברי ג’נסיס היה את זה – ובגדול וזאת כשסולנם לשעבר, פיטר גבריאל, עדיין לא הצליח להביא את יצירת הסולו שלו אל המיינסטרים.

השנה היא 1984 וטינה בלי אייק, בעלה לשעבר האלים, ועם קאמבק עוצמתי. טינה ברחה מאייק המתעלל כשרק השם הבימתי שהעניק לה נותר עליה. בלי כסף בגלל חובות, היא נאלצה להופיע במועדוני קברט כדי לפרנס את עצמה ואת ילדיה. זה היה כאשר חברים מעולם הרוק שחלקו פעם את אותן במות איתה ועדיין הופיעו באצטדיונים ובאולמות ענק, כמו הרולינג סטונס, רוד סטיוארט ודיוויד בואי, גילו אותה מופיעה מולם כך. אז היא קיבלה הזדמנות שניה והיא לא איכזבה.

טרנר השליכה את עצמה לתוך השירים, קולה צורם אך חזק, פיזי וחושני בצורה מופלאה. היא קיבלה קצת עזרה בתעשיה (כולל שיר הנושא מאת מארק נופפלר מדייר סטרייטס), אך כשטינה שרה – זה בא ישר מהקישקעס. זה תקליט רוק’נ’רול ספוג בנשמה. טרנר שרה פה שתרקוד לך ריקוד פרטי תמורת כסף? אבל מה שהיא עשתה זה לרקוד על הגופה החיה של אייק טרנר, שהשתמש רבות בידיו האלימות כלפיה, ולהוכיח אחת ולתמיד מי עם ידה פה על העליונה, כולל שלושה פרסי גראמי. טינה טרנר: “לא ראיתי אותו מאז הגירושים שלי. זה היה בבית המשפט. היום הוא בקליפורניה איפה שהוא. הוא עדיין שולח מברקים ומבקש כסף”. אייק טרנר מעולם לא הפגין את החרטה הנדרשת לשיקום בעיני הציבור, ולכן מעולם לא החזיר לעצמו את אור הזרקורים, עד מותו.