בערב הראשון של 1978 הופיעה סימון בהיכל התרבות בתל אביב. היא ניגנה ומיגנטה את הנוכחים שהבינו כי זו חוויה לכל החיים. על הבמה היא עברה באופן תזזיתי ממצב רוח אחד לאחר, כשאצבעותיה נעו במיומנות נדירה על הקלידים של פסנתר הכנף. עם סיום המופע נערכה חגיגה צנועה לכבודה מאחורי הקלעים עם כוסות שמפניה ועם אמנים שביקשו להודות לה, ביניהם מתי כספי, רבקה מיכאלי, יוסי בנאי, שלמה ארצי, יונה אליאן, ששי קשת ואסתר עופרים.

סימון, שהעבירה את הזמן במלון אכדיה, ביקשה גם להיות בבריכת המלון ועם בגד ים לגופה בשילוב הקור העז של דצמבר – היא מיהרה לחטוף הצטננות ורופא הוזעק לחדרה.

בזמן ביקורה של סימון בארץ מיהרה חברת התקליטים, אר.סי.איי – איסטרוניקס, להוציא את התקליט SONG OF THE POETS בו ביצעה שירים של בוב דילן וג’ורג’ האריסון.

ועדיין, למרות ביקורה המרשים אז של נינה סימון – התקשורת המקומית התלהבה אף יותר מאורח אחר שהגיע ממש באותם ימים, ריצ’י הייבנס (כן, ההוא שפתח בשנת 1969 את פסטיבל וודסטוק). מיד לאחר מכן, נינה סימון נכנסה לשנה קשה, עם שתי הופעות בלבד במהלכה ועם חשבונות גבוהים ביותר לשלם ממס ההכנסה. בשנת 1978 ידעה סימון שיש לה בעיות כסף, ולא רק היעדר כספים כדי לכסות את צרכיה האישיים אך עניינים חמורים יותר הכרוכים במסים. החשש מפני פעולה של ממשלת ארה”ב נגדה היה אחד מהסיבות לכך שתקליטה, “בולטימור” הוקלט דווקא בבריסל מאשר ניו יורק. אז היא פגשה את ווינפרד גיבסון, שהזמין אותה לבוא ללונדון, שם הבטיח לספק לינה ולעבוד על הקריירה שלה – עבורה זו הייתה גם בריחה וגם הצלה. היא סמכה עליו אבל הבהירה שמדובר בקשר עסקי בלבד. הדברים בקושי הסתדרו כפי שקיוותה. לא רק שגיבסון נכשל לעשות את הדברים שהוא הבטיח, הוא היכה אותה כשהיא העזה לשאול אותו על התוכניות שלו ואף גרם לה לאבד הכרה. כשחזרה להכרה, במאמץ רב ביקשה מהנהלת המלון להזמין משטרה אך נענתה בסירוב.

ברולינג סטון נכתב בביקורת הנוקבת על התקליט, תוך הענקת כוכב אחד בלבד מחמישה: “אלבום הסולו הרשמי הראשון של רוג’ר ווטרס יעורר עניין מתמשך בעיקר עבור פטישיסטים פוסט-אנליטיים של פינק פלויד ונוירוטים אחרים, שמתמידים בחיפוש אחר משמעות רוחנית בתוך המשט של הרוק האמנותי האנגלי.

אני לא יכול לדמיין שמישהו אחר יישב יותר מפעם אחת דרך התקליט הסטטי, המוזר והקלוש הזה, שבו המרה המקובלת של ווטרס מדוללת בבליל מוסיקלי. בעיקרו של דבר, היתרונות והחסרונות של טרמפים הם קינה ארסית לאותם עניים בסיקסטיז, שלאחר שדגמו את סצנת הטרמפים, החליטו לזרוק הכל ולחזור לפני הקרקע. ווטרס, כמובן, מתאר אותם תחילה כרפי שכל; אולם בסופו של דבר, הוא מסיק שהם פשוט נפגעים מהמצב האנושי.

לאחר שהעניק כך לתת-נושאים שלו את אנושיותם, ווטרס טוען את שלו: גיבור היצירה, אדם לא דומה לווטרס עצמו, מוצא גאולה במסעדה, אהבה חדשה ואפילו סיבה לתקווה. כמיטב המסורת ההיפית, הוא בא ‘להכיר את עצמי בעיניו של כל זר’, ובשיר האחרון הוא מסיק שאולי אהבה היא באמת כל מה שאתה צריך. אבל אם המיזנטרופיה הנודעת של ווטרס מתרככת מעט, שנאת הנשים הידועה לשמצה שלו עדיין מספקת את הרגעים הכי דוחים של התקליט הזה.

ווטרס הקים להקה שכוללת את אריק קלפטון בגיטרה ואיש הסקסופון דיוויד סנבורן, שניהם אנשי הופעות נלהבים (קלפטון, במיוחד, לא נשמע כה עסיסי כבר שנים). אבל המוקד המוזיקלי המרכזי לכל האורך הוא הקול המצמרר של ווטרס, שיוצא נרטיבי מספיק זמן כדי להשמיע נהמת בוז מדי פעם – בדרך כלל עם משהו נגד נשים. אפשר לספור את המנגינות האמיתיות כאן על האצבעות בידיו של מיקי מאוס (יש לדמות המצוירת הזו ארבע אצבעות בלבד).

התקליט מציע כמה דברים. ראשית, שהמרכיב המוזיקלי החשוב ביותר של פינק פלויד הוא בעצם הגיטריסט דיוויד גילמור (שאלבום הסולו האחרון והשני שלו מקבל ברק חדש בהשוואה לתקליט נפל זה). שנית, שווטרס צריך לקיים פגישה ארוכה עם המטפל שלו לפני שהוא משמיע התבטאויות פומביות עתידיות על המצב האנושי”.

בעיתון אלבקרקי טריבון נכתב בביקורת אז: “זה פשוט מוגזם. המנהיג של פינק פלויד לא מפגין שום איפוק או שיפוט ביקורתי באלבום הסולו הזה. השירה שלו באה או בלחש צרוד או בצרחה מלאה. והחומר מגעיל עם שנאת נשים מתנשאת. זה כמו להיות נעול בסיוט של מישהו שלא אכפת לך ממנו במיוחד. אריק קלפטון מנגן כמה מקטעי הגיטרה הטובים ביותר שלו זה שנים אבל כמה חבל שהוא מבוזבז בתקליט שכזה”.

ווטרס היה אז דמות די אניגמטית והקהל הרחב אפילו לא ידע כיצד הוא נראה, בעידן טרום האינטרנט. מה גם שהוא התעקש שהפירסומים לתקליט לא יכילו את שם להקתו המפורקת (למרות שבהדפסה הישראלית של התקליט דאגו היטב להבליט בעברית, על העטיפה הקדמית, במי מדובר). המכירות היו מאכזבות בהתאם. “חשבתי שאנשים מזדהים אותי עם הרבה מאוד עבודה שהושקעה בפלויד”, קונן ווטרס. “במיוחד מבחינת המופעים, אבל הם לא עשו זאת”.

בפעם הקודמת שהופיעה בגלסטונברי, לאחר שהוציאה את תקליט הבכורה שלה ב־2004, היא הופיעה באוהל הג’אז השולי של הפסטיבל בצהרי היום. הפעם, היא הייתה המופע המרכזי בבמת הפירמידה האייקונית, אליה נהרו עשרות אלפי מעריצים כדי לשיר ביחד איתה שירים כמו “Tears Dry On Their Own” ו־”Love Is A Losing Game”. עם ביצועים של רוב שירי התקליט החדש, לצד קאברים מוכרים יותר (“Valerie”, שהביצוע המוצלח של ויינהאוס לשיר בתקליט שמארק רונסון הוציא באותה השנה הפך ללהיט זמן קצר לפני ההופעה) ופחות (“Monkey Man” של להקת הרגאיי Toots & the Maytals), זה היה רגע שבו הזהות המוזיקלית החדשה שויינהאוס מצאה בתקליט החדש קמה לתחייה מעבר לגרסאות האולפן. בפעם הראשונה בקריירה שלה, ההבטחה הבאה של הפופ העולמי התחילה למצות את הפוטנציאל שלה במלואו.