בתחילת 1984 יצא תקליט שמיד משך עיניים בגלל עטיפתו. הפעם מדובר ב”נקודת רוק” של יגאל דה בוטון. הבחור הצטלם לעטיפה כשהוא עירום כביום היוולדו וכאקט שיווקי הוא הלך ברחוב דיזנגוף, כשרק מעיל גשם ארוך לגופו ומדי פעם פתח אותו לעוברים והשבים, שגילו שאת אזור חלציו מכסה רק אותה עטיפה. דה בוטון הפיק את התקליט בעצמו וגם מימן את הכנתו. היה לו חשוב להגשים את עצמו, אחרי פרנסה משירה בבתי מלון וסיפור חיים לא פשוט (אח חולה נפש שהתאבד בקפיצה לגלגלי רכבת נוסעת). אבל חברות התקליטים לא מיהרו להחתים אותו. כל הקלטה ששלח להן, הוחזרה מבלי שמצאה שם אוזן קשבת. התקליט יצא, דה בוטון הונצח בעטיפה עם חברתו מדלן, אך המוזיקה שבפנים מעטים שמעו.

תקליט זה, שיצא בשנת 1985, הוא המצליח ביותר של בוש מבחינה מסחרית ושיקף את צמיחתה המתמשכת כאמנית ומפיקה. צד אחד בו בא עם כותרת המשנה “כלבי אהבה”, ומכיל חמישה שירים לא קשורים ביניהם, כולל RUNNING UP THAT HILL שהפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר שלה בבריטניה, והציג מחדש את בוש בפני מאזינים אמריקאים, עם השמעות רבות בזמן יציאתו. הצד השני של התקליט נקרא “הגל התשיעי” ששאב את שמו משיריו של טניסון, “אידיליות המלך”, על שלטונו של המלך ארתור האגדי. צד זה הוא יצירת מוזיקה אחת רציפה עם מחזור שירים המתאר לילה של חלומות וסיוטים, ומסתיים בהתעוררות אסירת תודה.

חודש לפני צאת התקליט הציג מגזין המוזיקה הבריטי NME את בוש במאמר “איפה היא עכשיו?”. יומיים לאחר מכן שודר לראשונה הקליפ של RUNNING UP THAT HILL וכולם ידעו היכן היא נמצאת – רצה במעלה הגבעה ובמלודי מייקר נכתב בזמנו על התקליט: “לפי החשד, חלק גדול ממבקרי המוזיקה – אין ביכולתם להסביר את החמקמקות של קייט בוש. איך מישהו כל כך מקסים ומצחקק ולכאורה פשוט יכול להגיע לשיר מורכב ומיסטי כמו THE DREAMING, או מיני ובוטה כמו ב- THE BREATHING; או סוריאליסטי כמו בשיר ‘בבושקה’?
השאלה היא, האם היא 10 שנים לפני הזמן שלה, או 10 שנים מאחורי זה? אין לי ספק שהיוריתמיקס הושפעו ממנה. יש לה הרבה מן המשותף לאופרה כמו למוזיקת הפופ המקובלת. הפלוס הגדול ביותר של האלבום הוא, למעשה, השירה שלה: היא ציפצפה וצרחה את דרכה באלבומיה הקודמים והיו רגעים שבהם ההיסטריה השתלטה עליה. כאן היא למדה שאפשר לשלוט על הקול בלי לוותר על התשוקה”.