הצרות החלו לבעבע כמעט מיד לאחר שהתקליט הראשון של הלהקה, שנשא את שמה, זינק למצעדים. ג’ים סימפסון, המנהל הראשון של סאבאת’, מצא את עצמו במצב בעייתי. חודשים קודם לכן, כשהלהקה עוד הייתה הרכב אנונימי מברמינגהם, הוא סגר עבורה סדרת הופעות במקומות קטנים ואינטימיים ברחבי בריטניה. כעת, כשהמעמד שלה נסק לשחקים, חברי הלהקה חשו מושפלים להופיע במועדונים קטנים תמורת סכומים שנראו להם מגוחכים.

סימפסון, מצידו, החזיק בתפיסת עולם עסקית ישרה והגיונית. הוא האמין שנאמנות היא ערך עליון. “קבעתי להם הופעות במקומות שהכרתי עוד מלהקות קודמות שניהלתי,” הוא נזכר. “כשאתה סוגר הופעה תמורת 800 פאונד, אתה חייב לכבד את ההסכם גם אם התקליט שלך פתאום מצליח בגדול. אתה מנסה לנהל משא ומתן על תוספת תשלום כמחווה למעמד החדש, אבל האמרגן המקומי ראוי לקבל את התמורה שלו, כי הוא הימר על הלהקה כשאף אחד אחר לא עשה זאת”.

אז הוויכוח הפך למלחמת התשה. חברי הלהקה דרשו לבטל את כל ההופעות הקטנות ולהתחיל מחדש עם תג מחיר גבוה בהרבה. סימפסון התנגד נחרצות. “ביטול הופעות לא רק פוגע באוהדים שכבר קנו כרטיסים ורוכשים את התקליטים שלך בחנות התקליטים המקומית, זה גם מוריד אותך מהמפה לתקופה ארוכה. לקבוע תאריך חדש לוקח בין עשרה לשנים עשר שבועות”. הוא כבר הצליח להשיג להם סכומים נאים של 1,000 ו-1,200 פאונד להופעה, אבל ברגע שהתקליט הראשון התפוצץ עם מכירות נאות, הצעות של 2,000 ו-2,500 פאונד החלו לזרום. הבעיה הייתה שההצעות השמנות היו עבור הופעות בעוד חודשיים-שלושה. “ניסיתי להסביר להם שהם חייבים לגלות אחריות,” אמר סימפסון. “אמרתי להם, ‘אנחנו צריכים את האנשים האלה בדרך למעלה, ונקווה שהם יהיו נחמדים אלינו בדרך למטה’. אבל כמובן, מבחינת חברי הלהקה לא הייתה שום דרך למטה”.

הסוף הגיע במהירות ובצורה ברוטלית. ערב אחד, מנהל הדרכים של הלהקה דפק על דלתו של סימפסון והודיע שהלהקה לא יכולה לנסוע להופעה בליברפול כי אין לה כסף. סימפסון נדהם. הוא אישר להם לקחת את כל התשלום במזומן מההופעות האחרונות ולחלק אותו בין ארבעתם, מתוך הבנה שהוא יגבה את העמלה שלו מאוחר יותר כשיגיעו תשלומים גדולים יותר בצ’קים. “הרגע חצינו את קו פרשת המים והכסף הגדול עמד להתחיל לזרום, אז לא היה אכפת לי לחכות חודש עם העמלה שלי,” הסביר.

אז כמו בכל שנה, גם הפעם זוכרים מיליונים לציין את יום הולדתו של האיש שבלעדיו עולם המוסיקה היה שונה לגמרי. לציון הדבר, ברצוננו לקחת אתכם לכמה תחנות שקשורות ביום הולדתו.

כשהייתי צעיר יותר, צעיר בהרבה מהיום…

בשנת 1956 השקיע ג’ון לנון את כל כספי יום ההולדת, שקיבל לגיל 16, על שני תקליטים במהירות 78 סיבובים לדקה. אחד מהם היה HOUND DOG של אלביס פרסלי. תקליט שני היה תקליט קומי של חבורת “הגונס”. שני אלה עיצבו את חייו ואת השפעותיו המוסיקליות לעתיד.
בשנת 1960 חגג לנון את יום הולדתו בהופעה עם חבריו ללהקה במועדון קייזרקלר, בהמבורג. היה זה מקום של הוללות מתירנית מאד שפקחה את העיניים ללנון בן העשרים.
בשנת 1961 לקח לנון מתנה כספית שקיבל מקרובת משפחה והזמין את עם פול מקרטני לחגוג את יום הולדתו ה-21 בעיר הבירה הצרפתית. עם מחסור קשה במזומנים הצליח מקרטני להזמין שם את חברו להמבורגר לכבוד האירוע.
בשנת 1966 חגג לנון את יום הולדתו בספרד, שם צילם את הסרט “כיצד ניצחתי במלחמה”, בבימויו של דיק לסטר (זה שביים גם את שני סרטי הביטלס הראשונים). ביום זה קפצו לשם רינגו סטאר ואשתו, מורין, כדי לאחל מזל טוב לחברם שביקש לנצל את הזמן הפנוי שלו במשחק מול מצלמה.
בשנת 1967 קיבל לנון מברק יומי נוסף מיוקו אונו. הפעם, ביום הולדתו, היא כתבה לו: “תצבע את עצמך. תחכה לבוא האביב. תודיע לנו כשזה מגיע”. ג’ון ויוקו עדיין לא היו אז זוג.

זמן קצר לפני ביקורם של הביטלס באמריקה, בתחילת שנת 1964, השיגה חברת התקליטים האמריקאית, קפיטול רקורדס, זכויות בלעדיות שם לשחרר את הקלטות הלהקה במסגרת עסקה עם חברת התקליטים EMI. כך יצא בינואר 1964 התקליט MEET THE BEATLES כשרוב השירים בו נלקחו מתקליטה השני של הלהקה,  WITH THE BEATLES תוך השמטת כמה גרסאות כיסוי לטובת שלושה שירים מקוריים שיצאו בתקליטונים. קפיטול בחרה, בחוכמה, להשתמש פה בתמונת השחור-לבן שפיארה את העטיפה בהדפסה הבריטית, אך עם כיתוב שונה – כי השם WITH THE BEATLES נראה לא מתאים בעיניה לשיווק להקה חדשה. זה היה הראשון מ”תקליטי סלט” שקפיטול רקחה עם הביטלס לשוק האמריקאי. תהיו בטוחים שמיליוני תקליטי MEET THE BEATLES נמכרו אז בשקיקה. קפיטול בהחלט הצליחה פה עם מוצר שהכיר לאמריקאים את הלהקה השובבית מליברפול.

ההפקה של ג’ורג’ מרטין מילאה תפקיד מכריע בעיצוב הסאונד של התקליט. ההפקה הנקייה אך הדינמית אפשרה לאלמנטים המובהקים של הביטלס לזרוח: ההגשה הווקאלית הגולמית של ג’ון לנון, קווי הבס המלודיים של פול מקרטני, סולואי הגיטרה החדים של ג’ורג’ האריסון והתיפוף היציב והאנרגטי של רינגו סטאר. התקליט שמר על איזון מושלם בין עבודת אולפן מהוקצעת לבין ההתרגשות הבלתי מסוננת של הופעה חיה, מה שנתן למאזינים את התחושה שהם חווים משהו מבוקר וחשמלי כאחד. יה! יה! יה!

בשנת 1973 הייתה אנגליה במרכז העניינים. הרבה מוסיקת רוק חדשה יצאה משם וחנויות התקליטים קיבלו למכירה, ללא הרף, יצירות מרשימות ביותר. אם זה התקליט על הצד האפל של הירח של להקת פינק פלויד או התקליט החמישי של לד זפלין ששמו היה “בתי הקדושה”. ומה אם אלטון ג’ון, שביקש אז בתקליט שלו שלא ירו בו – כי הוא רק הפסנתרן? ומצד שני הגיח מייק אולדפילד עם תקליט בכורה מפתיע ומצליח בשם TUBULAR BELLS. מצד שני, התקליט של להקת קווין הגיע באיחור ניכר לחנויות התקליטים באנגליה. חברי הלהקה כבר סיימו להקליט אותו כשנה לפני שיצא (ביולי 1973) וכשהם זכו לאחוז בידם את עטיפת התקליט – התחושה כבר לא הייתה נלהבת.

מעטים ביותר האמינו אז שלהקת קווין תשנה את המשחק (או “תשחק את המשחק”, אם נקרוץ לפי השיר-להיט שיצא לה בהמשך הדרך). אז התקליט הראשון הזה, עם כל הפגמים והחסרונות שלו, היה רק ההתחלה של אחת ההיסטוריות המוסיקליות המופלאות ביותר. ועכשיו, מבטיחים לנו שם, מארמון המלוכה, שזה הולך להישמע טוב ונכון יותר מאי פעם.

עכשיו נשאר רק לקחת את התקליט הזה לידיים – אם בהדפסה מקורית, או בהדפסה מחודשת שנעשתה עם השנים, או בהדפסה הכי חדשה שיצאה ממש לא מזמן – לעצום את העיניים ולתת להפקה המושלמת של פינק פלויד (ביחד עם אלן פארסונס) לשחק לכם שוב פעם במוח.

חברת התקליטים האמריקאית קפיטול, שהייתה אחראית על קטלוג הביטלס בארה”ב (ובגללה קיבלתם בארה”ב מהדודות תקליטי ביטלס שונות מאלו שיצאו באנגליה – עד בוא סרג’נט פפר) הקליטה את הביטלס פעמיים ב’הוליווד בול’ שבלוס אנג’לס. פעם אחת בשנת 1964 ופעם שניה בשנת 1965. המטרה בכל הזדמנות הקלטה זו הייתה להוציא תקליט בהופעה של הלהקה. שיהיה עוד משהו למכור למעריצות ולמעריצים.

אך ההקלטות לא יצאו נשארו לאסוף אבק במחסנים עד שצצו לפתע עם תקליט בשם  “הביטלס בהוליווד בול”. הביטלס עצמם כבר מזמן לא פעלו יחד וחובבי המוסיקה של שנת 1977 כבר הפסיקו אז לצרוח בעוצמה שדמתה למנוע של מטוס סילון בעוצמה רבה.

בתקליט הזה יש שישה שירים משנת 1964 ושבעה מההופעה השנייה ב-1965. במקור תוכנן התקליט הזה לצאת לחנויות התקליטים ב-16 במאי 1977 אך חברת התקליטים מיהרה להקדים את הוצאתו כדי להילחם בתחנות הרדיו שהחלו להשמיע הקלטות בוטלג מההופעות האלה. השינוי הפתאומי בתאריך היציאה גרם לפגיעה במערכת השיווקית של החברה לקראת הוצאת התקליט. אנשי מפעל התקליטים של החברה היו בדיוק באמצע הכנת עותקים של התקליט “ספר החלומות” של ‘סטיב מילר בנד’. להפתעתם וחרדתם הבינו עובדי המפעל שעליהם להכין במקביל ומיד עותקים מהתקליט הזה של הביטלס.

במהרה הבינה החברה שלא תעמוד בזמן עם ייצור כל העותקים ופנתה בבקשה לחברת התקליטים “דקא” (שידועה בעיקר כחברה שדחתה את הביטלס בשנת 1962) שתעזור לה להשלים את החסר במפעליה.

התקליט הזה הצליח להגיע למקום השני במצעד האמריקאי כשהתקליט היחיד שחסם אותו מהגעה לפיסגה היה “שמועות”  של פליטווד מאק. עיתון המוזיקה בילבורד פירסם ביקורת חיובית על התקליט וציין שזהו דוקומנט חשוב ואמיתי של הביטלס. צרחות הקהל היו, מבחינת כותב הביקורת, חלק חשוב מאד מהמוסיקה והאווירה אחרי הכל, כל 17,256 הכרטיסים להופעה של שנת 1964 נחטפו בפחות משלוש שעות.

ההקלטה של ההופעה הופקה על ידי אחד מקודקודי חברת קפיטול, וויל גילמור. טכנאי ההקלטה היה יו דייויס, עוזרו של מפיק הלהקה, ג’ורג’ מרטין, שנכח באולם באותו יום אך לא הורשה לסייע להקלטה כי לא היה חבר באיגוד המפיקים האמריקאי. כן, כך זה עבד. כל המוסיקה והאווירה הוקלטו עם מכשיר ובו שלושה ערוצים בלבד. השירה של ארבעת המופלאים הושמה בערוץ אחד. הגיטרות בערוץ השני והבס והתופים בערוץ השלישי. המיקרופונים של השירה קלטו גם את הצלילים שבקעו ממגברי הגיטרות.

גילמור המפיק התפלל שרעש הקהל לא יפריע לו בהקלטתו, אך תפילות לחוד ומציאות לחוד; הרעש הצווחני הבלתי פוסט והבלתי נסבל חדר בקלות להקלטה. המעריצות ניצחו והתעלפו.

ג’ורג’ מרטין וחברת אי.אם.איי הבריטית, בה היו חתומים הביטלס, לא היו נלהבים להוציא אז תקליט בהופעה של הלהקה. מרטין ציין כי הקלטה בהופעה שלהם לא תשתווה כלל למה שהוא השיג באולפן. וחברת התקליטים הייתה בטוחה שקהל רוכשי התקליטים לא ירצה לקנות תקליט בהופעה כשהשירים בין כה נמצאים באיכות טובה יותר בתקליטים הרגילים. חברת קפיטול הייתה שונה בדעתה כי ידעה שהקהל האמריקאי שונה מהקהל הבריטי מבחינת צריכת תקליטים ושתקליט כזה יהיה בשבילם מזכרת טובה מביקור הלהקה הסנסציוני שם.

חברי הביטלס אמרו בראיונות שתקליט כזה אולי טוב כמזכרת אישית אך לא לקהל הרחב. לבסוף היו אלו הביטלס עם ג’ורג’ מרטין שחסמו את הוצאת התקליט בתקופת הביטלמאניה. איכות ההקלטה הייתה הגורם העיקרי לכך מבחינתם. חברת קפיטול, שלא אהבה לבזבז משאבים לעשיית כסף, השתמשה בקטע מההקלטה הזו בתקליט דוקומנטרי שהוציאה בנובמבר 1964 בשם “הסיפור של הביטלס”.

חברי הלהקה היו אז הזמר-מתופף פיל קולינס (שכבר הריץ אז בהצלחה קריירת סולו מקבילה), הגיטריסט-בסיסט מייק ראת’רפורד והקלידן טוני בנקס. שלושה שעבדו יחדיו, ללא פשרות, החל משנת 1971, ולמרות הווירטואוזיות הרבה שהם הפגינו עם השנים, זה תמיד מפתיע לקרוא אותם אומרים בראיונות, “אנחנו מחשיבים את עצמנו יותר ככותבי שירים מאשר כנגנים”. כנראה הם הבינו שאיש לא יבצע את שיריהם טוב מהם. התקליט הזה הצליח היכן שלהקות רוק מתקדם אחרות נכשלו והוכיח שזה לא קל ליצור שירי פופ פשוטים ונהדרים ולהציגם בצורה כה משכנעת. לחברי ג’נסיס היה את זה – ובגדול וזאת כשסולנם לשעבר, פיטר גבריאל, עדיין לא הצליח להביא את יצירת הסולו שלו אל המיינסטרים.

נטען כי ריד היה כל הזמן נתון במלחמה עם אנשים – עם משפחה, חברים, מאהבות, חברי להקה, מנהלים וחברות תקליטים. הוא היה אדם חשדן, מתנשא, מריר וכועס.הוא היה איש ארסי, מעורר אימה וכן, הוא גם נהג בצעירותו להכות נשים (דוגמה טובה לכך הייתה אשתו הראשונה). נראה היה שטיפולים שעבר, שנים לפני כן, דפקו את נפשו. כנער בלונג איילנד, ניו יורק, ריד נמנע מלהתרועע עם אחרים והיה חרד מאוד, לפעמים מתחבא בחדרו כדי להימנע מפגישה עם אנשים. “התקפות פאניקה ופוביות חברתיות היכו בו ללא רחמים ורק במוסיקה הוא מצא מפלט. הוריו חיפשו פיתרון והיה זה פסיכיאטר שהמליץ להם על טיפול באלקטרו-שוק. אחותו של ריד תודה, שנים לאחר מכן, שהטיפולים היו טעות שקרעה את המשפחה. עם זאת היא שללה שהטיפולים נועדו להוציא מהבחור האומלל כל רצון של הומוסקסואליות. “המשפחה שלנו הייתה המון דברים, אך לא הומופובית”, היא ביקשה להסביר.
ריד הושם על מיטה כשקוביית גומי נתחבה בין שיניו בעת שאלקטרודות חוברו לראשו כדי להעביר זרמים. בשנת 1974 הוא כתב בשיר: “כל הפסיכיאטרים הזולים שלך נותנים לך זרם חשמלי / הם אומרים שכך הם נותנים לך לחיות בבית, עם אמא ואבא / במקום בבית חולים לחולי נפש / אבל בכל פעם שניסית לקרוא ספר / לא הצלחת להגיע לעמוד 17 / כי שכחת איפה היית, אז אפילו לא יכולת לקרוא / האינכם יודעים? הם הולכים להרוג את בניכם, עד שהם בורחים”…
אז לא סתם נפשו המיוסרת של לו ריד הוקרנה ביצירותיו ולציון מותו בגיל 71 וחשיבותו בעולם המוסיקה, ברצוננו להזכיר לכם מספר אנקדוטות מעניינות על כמה תקליטים שלו ריד הוציא במהלך שנות השבעים – אחרי שפרש מלהקת מחתרת הקטיפה ולפני שהפך לסמל אייקון בפי המונים.

במאמר מתגעגע זה ניקח אתכם אל כמה מלהיטיה הגדולים יותר, שיצאו בתקליטונים ובתקליטים, ונספר לכם אנקדוטות מעניינות מתוכם שאת חלקן אולי לא ידעתם. אבל קודם כל, הנה כמה תופיני רקע על הזמרת:

אוליביה ניוטון ג’ון נולדה בקיימברידג’, אנגליה, אך היגרה עם משפחתה לאוסטרליה בילדותה.

סבה מצד אמה היה הפיזיקאי הגרמני מקס בורן, שזכה בפרס נובל בשנת 1954 על עבודתו עם מכניקת הקוונטים.

היא התחרתה בתוכנית הטלוויזיה האוסטרלית “סינג, סינג, סינג” וזכתה בטיול לבריטניה הגדולה, שם יצרה צמד עם פט קרול (אשתו לעתיד של ג’ון פאראר, שיהפוך למפיק וכותב השירים הקבוע שלה). בשנות ה-80, שתי הנשים התאחדו כדי לפתוח את קואלה בלו, רשת חנויות שהצליחה מאד עד שהתרסקה בחבטה לקרקע.

למרות שלא אהבה את השיר בכלל, היא הקליטה גירסה לשיר של בוב דילן, IF NOT FOR YOU, תוך שימוש בעיבוד שעשה ג’ורג’ האריסון לתקליט הסולו שלו משנת 1970. מאז היססה אוליביה עוד כמה פעמים בנוגע לשירים שהקליטה, כשלמזלנו היו אנשים מסביב ששכנעו אותה ללכת עם זה – וכך הרווחנו להיטים גדולים שלה.