המהפכה של הפופ המקומי: היא הביאה לישראל סטנדרטים בינלאומיים של הפקה, קליפים בתקציבי עתק וכוריאוגרפיות ברמה הגבוהה ביותר שנראתה כאן.

כיבוש פארק הירקון: היא נכנסה לספרי ההיסטוריה כאמנית הישראלית הצעירה ביותר שפתחה קופות ומילאה את פארק הירקון לחלוטין – פעם אחר פעם, מול עשרות אלפי מעריצים נלהבים.

החתימה הבינלאומית והאירוויזיון: ההחתמה ההיסטורית בחברת התקליטים העולמית Atlantic Records הזניקה אותה לזירה הגלובלית, שהגיעה לשיא בלתי נשכח עם השיר “Unicorn” והמקום השלישי והמכובד באירוויזיון 2023.

האמת? כשמחזיקים את התקליט הזה, אי אפשר קודם שלא לתהות על השם שלו: “המלחמה האחרונה”. האם היוצרים של אותו תקליט, שהציבו את השיר בשם הזה כשיר הנושא, באמת האמינו שהתקליט יהיה סוג של תפילה נואשת לבשר לקוני התקליטים, שלא יהיו עוד מלחמות? וכדי להמתיק את הגלולה, אשת יחסי הציבור של סי.בי.אס ביקשה בזמנו להבהיר שלא כל השירים בתקליט מדברים על מלחמות. “אלו הם שירים ששייכים לעכשיו”, היא אמרה, “חומר שכל אחד מן הזמרים חי והרגיש בהופעה בפני חיילים, בהקלטות חדשות”. אה, אז לא הכל קשור למלחמה?.. נו, גם זה שיווק. עדיין, אנחנו נגלה שהתקליט הזה בהחלט נוגע בקונספט ברור – מלחמה, כאב, תקווה.

מלחמת יום הכיפורים, שפרצה באוקטובר 1973, הייתה הלם חשמלי שהעביר את ישראל מאופוריית התקליטים העליזים של אמצע 1967 והלאה, אל מציאות של כאב ושכול. התקליט הזה, שיצא חודשים ספורים אחרי ההפתעה הגמורה שטלטלה את המדינה, ניסה לעשות קצת סדר בבלגן. רק שאם השוק התוסס של תקליטי מלחמת “ששת הימים” גרם לאנשים צוהלים לנהור אל חנויות התקליטים ןלהביא את חברות התקליטים למלא את הקופה בהמון “מצלצלים” – לא נראה שכך היה המצב עם תקליטים כמו זה, שהביאו את הצד האפל של המטבע.

אז בואו ניגש אל הצד הראשון של התקליט. הוא נפתח עם יהורם גאון ששר את שיר הנושא שכתב חיים חפר והלחין דובי זלצר. השניים כתבו המנון שעם השנים הפך למריר-מתוק. זהו שיר לא קצר – שש דקות וחצי – שנפתח עם פסנתר המזמין אותנו להקשיב ליהורם גאון המבטיח לילדה הקטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה. האזנה לשיר הזה, שנים אחרי, לא יכולה להשאיר אדישים את המאזינים שיודעים שזו בהחלט לא הייתה המלחמה האחרונה. בהמשך השיר נשמעים קולות נוספים המצטרפים ליהורם כמקהלה שמבטיחה הבטחה שלא קוימה. צליל המלוטרון לקראת סוף השיר מוסיף סאונד שבחו”ל פיאר תקליטי רוק מתקדם של קינג קרימזון וג’נסיס. ההפקה היא של קובי אשרת שהכלי הזה היה אהוב עליו במיוחד בהפקות באותה תקופה. לכן אפשר לשמוע אותו גם בהפקות אחרות של אשרת מאז – כמו בשיר “גשם בעיתו” או בשיר הנושא של “הצריף של תמרי”.

שיחות סלון” התחיל כמופע שעלה בשנת 1977, ובשנת 1978 הפך לסיפור הצלחה בדמות התקליט הבלתי נשכח הזה, שזיקק את הלך הרוח הלאומי: פחות “אנחנו” ביחד כקבוצה, ויותר “אני” ו”את” ומה שקורה בין ארבעה קירות.

היום, כשאנחנו מחפשים בחנויות התקליטים עותקים מקוריים של היצירה הזו (שיצאה במקור בחברת “פונודור”), אנחנו לא מחפשים רק מוזיקה; אנחנו מחפשים פיסה של היסטוריה אנושית. יהונתן גפן, האיש שחתום על הטקסטים, לא רצה עוד מופע בידור. הוא רצה ליצור פורמט שיאפשר לו “ללחוש-לדבר” לקהל את האמת המרה והמתוקה שלו. הוא רצה שהקהל ירגיש כאילו הוא יושב איתו בבית, שומע תקליטים ישנים ומדבר על החיים.

וכמו בישיבה בסלון ביתי – הסאונד כאן הפך לאינטימי ומורכב יותר. כשמניחים את התקליט הזה על הפטיפון, שומעים מיד את השקט שבין המילים. גפן הבין שהחברה הישראלית צמאה לשפה חדשה; לא עוד נאומים חוצבי להבות, אלא לחישות ליריות. זהו תקליט שבו המילה הכתובה והצליל המולחן מתמזגים לאחד. יהונתן גפן הגיע ליצירת “שיחות סלון” לאחר הצלחת המופע “מכתבים למערכת” ופרסום ספריו, כשהוא כבר נחשב לאחד הקולות החשובים של אותם ימים.

רבים לא יודעים, אך “שיחות סלון” התחיל גם עם מתי כספי. הגישה שלו הייתה חסרת פשרות; הוא האמין שהלחן הוא לא רק “ליווי” למילים של גפן, אלא מרכיב רגשי שחייב לעמוד בסטנדרטים גבוהים. בזמן שתכננו את המופע, כספי הנחיל את התפיסה שעל פיה ההרכב המלווה, שנקרא “להקה טובה”, חייב להיות, ובכן… באמת להקה טובה.

הלב הפועם של תחילת הדרך בפרויקט הזה היה יצחק קלפטר. לאחר פירוק להקת כוורת, קלפטר חיפש בית חדש ללחנים הנפלאים שלו. ב”שיחות סלון” הוא מצא את המקום הזה. גפן ידע שקלפטר הוא לא רק גיטריסט וירטואוז, אלא מלחין שיכול לקחת טקסט פשוט ולהפוך אותו לפנינה בוהקת בתקליט ועל הבמה.

אלו היו חיבורים חדשים ומרגשים; השילוב בין הגיטרה המדויקת של קלפטר לבין הקול החרישי אך הברור של יעל לוי, יצר סאונד שעד היום, כשהוא בוקע מהתקליט, גורם לצמרמורת של עונג. לוי, אז בת 24, הייתה הקונטרה המושלמת לקשיחות התל-אביבית של גפן. היא הביאה רוך, איפוק ועידון שהיו חסרים בנוף המוזיקלי של אז.

אז איך יהונתן גפן גילה אותה? זה קרה כשהופיעה במועדון “המערה הקטנה”, במסגרת מופע של ישראל גוריון. גפן הגיע לראות את ההופעה והתאהב בזמרת. היא הצטרפה לצוות ההפקה ובין שירה לשירה, היא דאגה לשמר את מיתרי קולה עם המורה לפיתוח קול, כרמלה ינוב. באוגוסט 1977 נודע כי גפן כתב שיר חדש ל”שיחות סלון” בשם “סגנון חדש”, אך השיר הזה לא הגיע בסופו של דבר לתקליט.

לא תאמינו, אבל לפני שהגיע התקליט הזה אל חנויות תקליטים ברחבי הארץ, ביוני 1974, מתי כספי היה חלק ממה שיכול היה להיות ה”סופרגרופ” הגדולה ביותר בהיסטוריה המקומית. תקליטו את השמות – מתי כספי, שלום חנוך, אריאל זילבר ודני ליטני. סוג של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מקומי. “זה היה ברור שלכל אחד מאיתנו יש כיוון מוסיקלי שונה”, סיפר כספי ללהיטון על אותה הרפתקה מוזיקלית קצרה.

אבל למרות הפוטנציאל האדיר, עסקת החבילה הזו לא החזיקה מעמד. לא רק שתקליט לא יצא מזה – אפילו לא פיפס של צליל משותף. כספי, בדרכו העדינה והשקולה, הסביר שהסיבה לא הייתה רק אמנותית אלא בעיקר כלכלית. בעוד שהוא כבר היה מבוסס יחסית, שלום ואריאל היו זקוקים לכסף מהיר בכיסים. הם היו מחוסרי עבודה ורצו להתחיל מיד בהופעות. עבור כספי, התקליט העתידי שלו היה חייב להיות מושלם, והוא לא היה מוכן להוציא מוצר חצי אפוי רק כדי לסגור את החודש.

הוא האמין שעל כל אחד מהשותפים צריכה להיות זכות וטו על המוצר המוגמר. “המצוקה הכלכלית של שלום ואריאל גרמה להם ללחוץ על יציאה להופעות, גם על חשבון איכות החומר”, הוא אמר בכאב מסוים. בסופו של דבר, הפירוק הזה הוא שהוביל להחלטה להפיק את התקליט הראשון שלו לבד, בדרך הקשה והעצמאית. שלום ואריאל ימשיכו יחדיו, יחרקו שיניים ויצליחו לזמן קצר להפעיל את להקת תמוז – ממנה יצא תקליט וכמה הופעות.

בתחילת שנת 1979 טרם יצא תקליט חדש של שלמה ארצי ובמצעדי הפזמונים לא נראו משיריו. עם זאת, הוא החל להקליט באולפני טריטון את התקליט הבא. תקליטו האחרון, “גבר הולך לאיבוד”, כבר עשה את שלו וארצי ידע שעליו להביא צרור שירים חדש, שימשיך את הקו של המילים והלחן האישיים בהצלחה. הציפיות ממנו היו רבות והוא ביקש להביא צליל חדש. בדרך הוא יקליט וגם יגנוז חומרים – דבר שבהמשך יהפוך לשגרה יקרה מאד מצדו. בינתיים, בפברואר 1979, הוצג בפינה לשיפוטכם במצעדי הרדיו שיר חדש שלו – “אחרי שנואיבה נגמרה”. שיר זה, כידוע, לא יהיה בתקליטו הבא וגם לא יצליח להכות גלים במצעד. ארצי לא נח לרגע והגיש אז גם את ציפורי לילה בגלי צה”ל (לצד דני ליטני) והשתתף בפיילוט טלוויזיוני חדש שביקש להביא שירי חורף. הוא שר שם את “בלילות הסתיו”. אל תדאגו – בהמשך הוא יביא לנו דברים נוספים על שינויי מזג האוויר. בינתיים, במאי 1979, הוא דגמן עם חברו, דודו טופז, קמפיין למשרד הנסיעות “רימון טיולים”. בתמונה נראים השניים כשדודו נראה שואל את שלמה, “רגע אחד, שלמה. גם אתה נוסע השנה לחו”ל ברימון טיולים?” ועל כך נראה ארצי עונה, “בטח! תאמין לי, דודו. כולם נוסעים ברימון טיולים”.

באמצע יוני הוצג בפינה לשיפוטכם של גלי צה”ל שיר ראשון של ארצי מתקליטו הבא, “שינויי מזג האוויר”. באותו זמן של תחילת הקיץ עדיין דיברו האנשים על “הללויה” של להקת חלב ועל “צליל מכוון” המצליח של יצחק קלפטר וחבריו. שלמה ארצי, בינתיים, התחיל להראות סימני יציאה לדרכים משלו. לאוהבי מוסיקת הפיוז’ן, צלילי שירו החדש הזכירו מיד את MIRAGE – יצירתו של כנר הג’אז הצרפתי, ז’אן לוק פונטי, שיצאה בתקליטו ENIGMATIC OCEAN. אל תדאגו, בתקליט “דרכים” יבהיר ארצי ששירו הוא בהשפעת הכנר הידוע. אבל השיר לא מיהר לכבוש את הפסגה, למרות שהוא הוקלט במשך תקופה של כמה חודשים ורק עליו הוציאה חברת התקליטים כ-60,000 לירות.

ההכנה לקראת הפסטיבל, בחוף סיני, כבר החלה חודש קודם לכן, עם טרקטורים שהעמיסו חול כדי ליצור אמפיתיאטרון טבעי, כשמתחת לחול הונחו צינורות ארוכים ובהם כבלי חשמל לסאונד ולתאורה.

למרות שהמפיקים ציפו לבואם של כ-15,000 איש, אלפים מועטים יחסית הגיעו לנביעות ונהנו מהצליל המרשים שבקע משני מגדלי הגברה ענקיים שניצבו בשני צדי הבמה, הודות לאנשי אולפני טריטון ובראשם טומי פרידמן. סדרנים עמדו מסביב לגדרות ועבדו בעמל רב למנוע מתפלחים למיניהם.

שלל רב של אמנים מהשורה הראשונה הגיעו להופיע. גם ריצ’י הייבנס, ההוא מפסטיבל וודסטוק המקורי, הגיע להופיע בערב הראשון עם גיטריסט זר נוסף לצדו. הוא לא נכנס לתקליט הכפול הזה משתי סיבות – קודם כל, כי הוא לא אמן ישראלי. דבר שני, הוא היה חתום בחברת תקליטים אחרת מזו שהוציאה את התקליט הזה. ריצ’י לא היה האמן הזר היחיד שהופיע בפסטיבל. גם להקת “שמפיין” ההולנדית המבעבעת (עם שני זמרים ושתי זמרות) שרה עם פלייבק את הלהיט  OH ME OH MY GOODBYE כשלצדה הופיעו רותי נבון, שרי (בליווי פלייבק), יהודה אלבוים (במחרוזת שירי רוק’נ’רול) ולהקת גן עדן. גם צביקה פיק הופיע שם ביום זה ושלהב את הקהל לשיר איתו “מעלה מעלה מעלה”. להקת שמפיין ושרי הספיקו גם להופיע באותו יום בבסיס צבאי קרוב לשם.

זו היא תחנה חשובה עוד לפני שבכלל הייתה להקת כוורת והאיש המוביל בסיפור היה דני סנדרסון שרצה להביא משהו אחר. והנה, שנים רבות לאחר מכן, יוצאת יצירתו החשובה לראשונה על גבי תקליט – ובתוספת קטע בונוס בשם “אנדרלמוסיה”, שהוקלט אז ויוצא פה לראשונה! פשוט נפלא!

אז בואו נלך קצת (נו טוב, קצת הרבה…) לאחור, אל שנת 1972. סנדרסון הוציא אז תקליטון סולו בחברת פונודור, אך זה לא ממש הצליח והוא ניגש משם להקליט את מה שיהיה הבסיס עליו תקום להקת כוורת. הוא צירף אליו חברים ששירתו איתו בלהקת הנח”ל – אלון אולארצ’יק, מאיר פניגשטיין (הלא הוא פוגי), גידי גוב ואפרים שמיר. סנדרסון, שהושפע ברעיון האופרה מלהקת המי (האופרה “טומי”), “ישו כוכב עליון” ובמיוחד מפרנק זאפה, אסף לחנים מקוריים, מילים מיוחדות ומלאות הומור ואת דמותו הרעננה של פוגי, אותה המציא פניגשטיין כשביקש לחקות את ישראל הדר, אותו ראה מנחה בקיבוץ מפלסים, כשהגיע לשם עם להקת הנח”ל.

להקלטת האופרה הצטרפו לחבורה גם תמי עזריה (אז חברתו של פניגשטיין), מנחם זילברמן (שגם היה בלהקת הנח”ל וכוכב סדרת הטלוויזיה על חדווה ושלומיק) ומירי אלוני (גם מלהקת הנח”ל ולאחר מכן זמרת בלהקת אחרית הימים, שגם שרה את שיר הנושא של חדווה ושלומיק, בליווי האולפני של סנדרסון, אולארצ’יק ופניגשטיין. כך שהכל נשאר במשפחה פה. אז סנדרסון ניגש לאלוני וביקש ממנה להשתתף בהקלטות ללא תוכניות מעבר לזה. היא הסכימה לעשות לו טובה והאמת שהיא גם הסתקרנה לראות מה יש לו להציע, כי רעיונותיו, עוד כשהיו יחדיו בלהקה הצבאית, היו מיוחדים. המתופף בהקלטה, לצד פניגשטיין, היה דוד (יש שמבטאים את שמו דייויד) שאנן, שלפני כן היה עם סנדרסון בלהקת השניצל (לא השניצלים – רק שניצל…) וגם לזמן קצר בהרכב השלישייה של מישה סגל.

כשהתקליט של שובבי ציון יצא, סוף סוף, מחדש בחברת הד ארצי ובאופן בו אפשר להניח אותו בהנאה על צלחת הפטיפון ולהתענג. אז מה היה מאחורי התקליט הזה? בשביל זה אנחנו כאן, כדי לספר לכם.

קודם כל, הסיפור החל מאמרגן אחד בשם מיקי פלד, שאהב לעשות חיבורים וביקש לחבר את הצמד של קובי רכט וקובי אשרת (הקוביות) עם הפוורש הראשון מלהקת כיף התקווה הטובה. הלא הוא חנן יובל. פלד הוסיף ואמר שאם הם יקימו שלישייה, הם יוכלו לחמם את הופעותיו של מייק בראנט בישראל, החל מדצמבר 1970. השלושה נענו לאתגר ויצאו לדרך. עבור חנן זה לא היה בתחילה זיווג משמיים. כי אחרי הכל, הוא כבר טעם הצלחה עם השלושרים והיסס לעשות את אותו מסלול שוב. בכל זאת, הוא הסכים והשם הגיע במהרה מרחוב חובבי ציון בתל אביב. שירים החלו להתגבש במהרה. הוויכוחים בין השלושה היו חזקים כמו הצלילים המוסיקליים.

השיר הראשון שיצא לרדיו משובבי ציון היה “איש גדול”, שכתב קובי רכט ונשמעים בו צלילי הגיטרה של יצחק קלפטר. בהמשך יחתום שיר זה את הצד הראשון בתקליט. שימו לב שבפזמון השני של השיר שר קובי רכט, בטעות, את המילה חסרת המשמעות שצח, במקום שכח. הוחלט אז להשאיר את הטעות כי שירתו של קובי נחשבה מוצלחת בטייק הזה. בתחילת 1970 יצא לרדיו שיר שני של השלושה, “איש מזג האוויר”, שבהמשך יחתום את התקליט. זה שיר שהגיע מהמחזה “קרחת”, בו שיחקו לפני כן רכט ואשרת. סיום השיר הזה בא בהשפעת היי ג’וד של הביטלס.