תקליט ששינה את העולם - ג'ון קולטריין

אליס קולטריין, אשתו השנייה ומוזיקאית מוערכת בפני עצמה, מספרת שיום אחד בקיץ 1964 ג’ון ירד במדרגות מהקומה השנייה של ביתם בלונג איילנד, “כמו משה היורד מן ההר”, והחזיק בידו גרסה סופית של כל ארבעת פרקי הסוויטה. זאת הייתה היצירה היחידה שלו שזכתה להכנה מוקדמת ושלמה כל כך. מלבד היותם הורים במשרה מלאה לשלושה ילדים, חלקו ג’ון ואליס אהבה משותפת לפילוסופיה הודית. אליס הכניסה הרבה אושר ויציבות לחייו.

ארבעת פרקי הסוויטה נעים סביב רעיון מוזיקלי פשוט יחסית

הרעיון הפשוט הזה מגיע לשיא בפרק הראשון, הודיה, כשקולטריין מתחיל לשיר את שורת ה’לאב סופרים’ שתעצב את הבסיס ליצירה כולה. אם הסקסופון הוא המטיף הרי שהצלילים הם התפילות.
את הפרק השני, הכרעה, מוביל גאריסון עם ערבוב אלמנטים אפריקאים, שמתכתבים היטב עם המלודיה הממכרת שקולטריין כמו שולף מהשרוול בקלות בלתי נסבלת. המנגינה הזו לא עוזבת את ראשי לפחות שבוע מהרגע בו אני מאזין לתקליט.
את הפרק השלישי, התמדה, פותח ג’ונס בסולו תופים מרחף, מהיר וממגנט. יש בו קריאת קצב ברורה שמכינה את הקרקע לעבודה הקשה שההתמדה דורשת מאיתנו בחיים, רמז לסבב הסולואים של כל אחד מהמוזיקאים בפרק הזה. הסולו של גאריסון עובר דרך הנשמה ושואל את כל השאלות הקשות – מה זה אלוהים? איפה אני מול אלוהים?
לפרק הרביעי, מזמור, כתב קולטריין שיר שמילותיו מסיימות את הליינר נוטס של התקליט. נסו לקרוא את השיר בקצב ובאווירה של הפרק, ותחוו קסם אמיתי.

לאורך התקליט יוצרים ארבעת הנגנים יחסי גומלין מוזיקליים, עוצמתיים המוקרנים אל המאזינים.
מבחינה סיפורית נראה שקולטריין חשב היטב איך להציג בעדינות ובזהירות את הרעיון הפילוסופי של אהבה עילאית דרך הסקסופון שלו. אחת הדרכים היא בבחירתו לנגן את הריף – ארבעת צלילי המנטרה של ההתקליט – בכל סולם אפשרי, לקראת סוף פרק הודיה. כאילו התכוון לומר שלכל כיוון שנסתכל, ניתקל באהבה העילאית הזאת.
טיינר זוכר שקולטריין לא דיבר יותר מדי על התקליט עם חברי הלהקה ולמרות זאת הם הרגישו בזמן ההקלטות שיש בו כימיה מיוחדת. הוא אמר לטיינר: “אני מגיב למה שקורה סביבי, ככה זה צריך להיות מבחינתי.”

קולטריין האמין בנגינה טבעית, אינטואיטיבית, מלאת הבעה וחופש הרמוני, ולא בלמידה של תבניות מוכרות. הוא התאמן ללא הרף על טכניקת הנגינה עד שהפך למוזיקאי ג’אז שלם לתחושתו. תמיד חשב איך להישמע אחרת מהשאר, חיפש את האמת שלו בתוך המוזיקה ומתח את הגבולות.

קולטריין סיכם את הכול בפשטות:
“המוזיקה שלי היא הביטוי הרוחני למה שאני – אמונתי, ידיעותיי, קיומי.”